אני באמת תוהה מה יקרה אם פשוט אכתוב. אכתוב, סתם כך. כפי שאני
כעת. אכתוב על מה שעולה לי בראש ברגע הקלדת המקשים. עושים את
זה בסטנדאפ, בהצגות, בתכניות טלוויזיה, אבל בכתיבה אף פעם לא
שמעתי על זה. אז בוא ננסה, הרשו לי פשוט לאלתר את מילותיי
לאורך הדף ולאורך ההקשבה שלכם. אני צריך להתחיל לחשוב על משהו.
עולה לי חזיון יפהפה של מפל קסום. מעבר למפל ארץ מופלאה בירוק
ובאחווה. ואז נקודת המבט מתעגלת מטה, לעבר גיהנום תת קרקעי
רצוף אכזבות. ומדוע שזה דווקא עולה לי ברגע זה? מדוע הדואליות
הזאת בין טוב ורע, שמחה ושנאה, כה מאתגרת את המין האנושי? ולמה
שזה הרעיון והקונספט של הדואליות הזאת כפי שנחווה בתת מודע
שלי? לדבר בשאלות זה קל. אך גם בהצהרות: איני אדם בודד. לא
באמת. אני מדבר בכנות רק עם עצמי, אין ספק. אך זה בגלל שאני כה
אוהב את העולם. אוהב לנפשו, אוהב לעולמו. כפי שהירח אוהב את
מסלולו, וכפי שכל כוכב אוהב את מסלולו. ואני, משתדל לאהוב את
מסלולי. אך רק כפי שהוא נגלה לי בנפשי ובחלומותיי. כי זה מסלול
נפשי, אני מרגיש זאת. מסלול של אהבה ומרד וחשיבה. אכתוב
ואאלתר, כי איני מפחד ממה שאכתוב. כי אני יודע שעצם הכתיבה היא
מרד בכל מה שרע ועכור. אך אעשה מעבר לכתיבה. אדבר, וגם אוהב.
למרות הכל, למרות עולמכם אוהב. ואני נשבע ששמשי שונה משלכם, אך
אוהב את שמשכם שלכם גם. איני קיצוני, אני מבטיח. אך אלו הן
באמת תהיות ליבי ומשאלותיו. והרי שהם כולם אינם אלא תוצר של
העולם כולו. כל דבר שהיה בו וכל דבר שיש בו וכל דבר שיהיה. כל
פרח וכל סלע וכל מלחמה הובילו אותי אדם במאה ה-21 בארץ המלחמות
הגדולה למסקנות כאלה. שאני אוהב, למרות ולא בזכות עולמכם. איני
קיצוני אלא מתון. שבועה נחשבת כמושג דתי. שהרי רק אדם המאמין
בסכמות עליונה יכולה באמת לפחד - ומתוך כך לסמוך על כנות
אמיתית. אך אני מאמין באהבה ובאמת לא פחות משנוצרי מאמין בישו.
ואני בשבועה כל עוד אני מקליד אליכם. זה ליבי כפי שהוא נחשף
אליכם בצורות אלו. השתדלו להבין למשמעותם. אני רואה בכל אדם
מהפכן קטן. אש קטנה שלא מאפשרת לא להיכנע גם בקיום האומלל
ביותר. אש קטנה, אך גוועה. צומחת רק בעזרת צורות אלה. בבקשה
הרגישו בכך. הרגישו באש.
נכתב באלתור זריז, ללא עריכה וללא תיקונים מלבד שגיאות כתיב. |
