אני שייך לאותה מחתרת אומללה של אנשים. כאלה שלא יכולים להכיל
דבר מלבד הנאה וחופש. בעלי משיכה ייחודית לרגעים הקטנים של
קיומם האסור. אינם יכולים באמת לעבוד, אינם יכולים באמת ללכת
ברחובות וגם לא להמתין בחדרם. נפשם קוראת רק - לאהבה. ודווקא
הם, סובלים בחייהם הכי הרבה. נפשם קוראת תמיד לכיוון ההפוך של
העולם. לשנות את כיוון מסלולו של כדור הארץ. ומכוון שאיננו
מסוגלים לעשות את זה, אפשר לסכם את זה בכך שנידונו לחיים קשים.
וכל פעם שאני מרגיש כך. כל פעם שאני מרגיש ממש רע, שזה בערך כל
כמה ימים בערך. כשלילות וכוכבים ובדידותם צוללים לזכרונותיי
ואיני מוצא בהם דבר מלבד נסיונות אומללים של הסתגלות והטעיה.
בכל פעם שקורה לי משהו כזה, אני מכוון את האצבע שלי בעדינות
לרקה; כמו אקדח: עוצם עיניים ממש חזק; מדמיין את צליל טעינת
האקדח עם תנועת האגודל; ועושה 'פיו..'.. פיסות מוח נשפכות על
הרצפה.. ואז, לכמה שניות אני מרגיש מת. אני מדמיין שאני באמת
מת. לכמה שניות, אני באמת מרגיש שהכל בסדר, שאני מעין יכול
להיוולד מחדש.
תפילה זו מלמדת אותי רבות על סליחה, חמלה, אהבה.
אני ממליץ לכם לנסות גם.