אולי אם הייתי חתול, כל זה לא היה קורה. אבל גם אם הייתי
אפרוח, דבר מזה לא היה קורה. לפעמים אני חושב שטוב היה אם
הייתי משהו אחר, אבל טוב לי שאני - אני. הלכתי לי במורד הרחוב
אל מטרה נסתרת, כשלפתע - מה רואות עיניי? שני כלבים מזדיינים.
יותר נכון - כלב וכלבה מזדיינים. היא הבליטה את התחת ופתחה
רגליים כאילו היא מחרבנת, עם גב מקושת כזה, והוא טחן אותה
מאחורה כאילו אין מחר. אמרתי זה דבר שצריך לצלם, וצילמתי עם
האייפון המתוחכם שלי שקניתי אצל יוסף בתחנה המרכזית בהנחה של
25 אחוז. אם אתם רוצים גם, תגידו שאני שלחתי אתכם. פתאומי
מתקרב איזה איש כזה דתי לאומי, עם כיפה סרוגה ופרצוף נרגז
ומנוכר. הוא גם נראה לי מתנשא, כאילו הוא חושב שהוא יודע משהו
שרוב האנשים לא יודעים. הוא לבש מכנסיי בד כהה ונעליים של
זקנים, ולגופו הייתה חולצה מכופתרת לבנה עם פסים כחולים-אפורים
חיוורים, כמעט בלתי נראים. והיה לו כתם צהוב חיוור על החולצה
ליד הצווארון. הוא האט לידי, והביט בי במן התנשאות כזאת, כאילו
מה קרה לי, אני בן-אדם בכלל? אבל לא היה לי זמן להתייחס אליו,
כי צילמתי את הכלב והכלבה מזדיינים. ואז הוא אמר לי "אתה לא
מתבייש?" לקח לי כמה רגעים להבין ל-מה הוא מתכוון, לא חשבתי
שיש איזו בושה בעסק הזה, בושה היא הדבר האחרון שחשבתי עליו.
"על מה אתה מדבר...? תראה איך הוא דופק אותה, חחח." הוא לא
ענה, ואני הרגשתי אותו סוקר אותי במן גועל כזה, וראיתי אותו
מזווית העין כי הייתי עסוק לצלם באייפון את הכלב והכלבה
מזדיינים. הוא כאילו הגיע להחלטה, והתרחק ככה לאט, בשושו, ואני
חשבתי טוב שנפטרנו מזה. הבטתי על הכלבה פותחת רגליים בכריעה
וחושקת שיניים, והכלב דופק אותה מאחורה כשפיו מלא השיניים מלא
גם ריר, וצחקתי לעצמי, כשצילמתי. החבר'ה יאהבו את זה. פתאום
האיש הזה שחשבתי שנעלם לעד, התנפל עליי עם מקל ארוך, והתחיל
לחבוט במהירות בכל גופי, כאילו הוא רומס בזעם חרק. "איי...
אייי... כוסעאמק..." קיללתי וניסיתי לא להפיל את האייפון, הוא
עלה לי הרבה כסף. "לך תלמד קבלה, תהיה בן-אדם!" הוא צעק עליי.
לא הבנתי מה הוא רוצה ומה זה קבלה בכלל. הפסקתי לצלם, תפסתי את
האיפון חזק שלא ייפול, ורצתי משם כמה מהר שאני יכול. זה היה
נראה לי מסוג הפסיכופתים הצדקנים שחושבים שכולם כולרות, למרות
שהם גרועים יותר מכולם. רצתי משם, וכשהייתי מספיק רחוק האטתי
ועצרתי. הוא לא רדף אחריי. הסתכלתי בו ככה מרחוק, והוא זקף את
ראשו במן התנשאות מנוכרת, כאילו מי אני, כאילו הוא יותר טוב.
אמרתי לא נורא, נעזוב אותו, לא כאב כל-כך המכות. המקל היה ארוך
ודק, ולא השאיר פצעים, רק סימנים אדומים. אז הלכתי משם, והוא
לא הלך אחריי. גם לא רדף אחריי, למרות שהסתכלתי הרבה אחורה כי
פחדתי מהפסיכופת הזה. אני פוחד מפסיכופתים. ואז שהייתי כזה
הרבה רחוק, והוא לא נראה יותר, הדלקתי את האייפון וראיתי את
הסרטון שצילמתי. איך הכלב דופק את הכלבה הזאת... חחח... לא
יכולתי להפסיק לצחוק.