עברתי את הגשר על החוט
ערב ריק אבל טוב כל-כך
אין מה להתווכח, אפשר לנוח
אפשר להניח את הדברים כמו שהם

ריק בשמיים וריק בהרים
אין ים ואין הרבה אנשים
אין מישהו שצועק קללות וגידופים,
כולם מלאים אהבה וחמלה, חסד ורחמים

הקירות מתקלפים, ואולי זה בערך
חושפים את הצבע המקורי שלהם, בערך
גם השמיים מתנקים מעננים, בערך,
וחושפים שמיים כחולים

היא גרה על ההר בתוך העמק,
והוא גר בתוך העמק על ההר
היא הזדקנה, ושיער שיבה זרק בראשה
גם הוא אטי יותר ודעתו לא צלולה

היא מנגבת את שולחן הסלון הנמוך,
משאריות של קפה שנשפך באצבע רועדת
כי היא הייתה זוכרת, והייתה נרעדת,
לזכר הדברים שכאילו מעולם לא קרו

והוא עומד בפתח, עם רגל יחפה,
בין הסלון למטבח, בין המסדרון לחדר השינה
הוא ממולל מילים, ולא יודע אם היא שומעת
היא שומעת ולא יודעת מה הוא זוכר,
אם הוא זוכר

הוא מנסה דרכים שונות,
להיות הצל על הגבעות השוממות
והיא רצה בדרכים המהירות,
הרכבת תצא בשתיים וחמישה, ואין לה זמן להשתהות

כמו עץ נטוע - הרוח בו נושבת
עושה צורות בעלוות הענפים
והוא לא יודע אם בוקר או ערב,
או ש-מה חצות הליל, והגיע זמן לישון.