לכתוב זה בסך הכל לקחת את הרגשות שלך ולנסות להמר אותם לצורות
הללו, שכולנו מזהים בהם את אותם אותיות והברות. צורות שאין ספק
שהן מאוד מועילות כאשר צריך לדעת איזה כבל לחבר ולאן, אך בכל
מה שקשור לעולמו הפנימי של האדם הוא די מפקשש. עם זאת, אנסה
להעביר את רגשותיי בצורה הטובה ביותר: אני מרגיש זועם, ונבגד.
זועם על מה שלא הולך כפי שרציתי. נבגד על ידי הכוחות הטובים,
הפורחים של היקום שאני כה באדיקות רוכן אחריהם. כמריצה חסרת
בלמים, רדפתי אחר כוחות טובים ואהבה ואמת אך מאז ומעולם אני חש
בירידה מתמדת אל לב הסכנה. אל כוחות אפלים, ושנאה, ושקרים.
כוחות אפלים המשותתים ביסודנו על ידי ממשלה, דת ומסורת. ניסיתי
לספר על כך לאחרים אך הם לא באמת הבינו. אני מרגיש בודד במאבקי
ומסעי. כאילו נולדתי לשוטטות מתמדת בין שני עולמות. עולמי
ועולמם. חלומותיי ומציאות. מה שליבי דורש כה בכנות היה בסך הכל
מעט מן המתינות. מתינות בין החירות שאליה אני נואש לבין העולם
שאליו נולדתי. נפשי כאובדת דרך במדבר גדול. מדבר של מחשבות,
אהבות ורגשות שלא הניחו לה לרגע. כמשחק אכזרי במודעות מתקדמת.
כמשחק אכזרי של חיבורים חשמליים פרדוקסליים שלא מתייאשים למצוא
לעצמם פתרון; הוכחה סופית, לוגית, שכל אשר היה בה היה לנכון.
היה לטוב ולאהבה. אני מרגיש מנוטרל על ידי כוחות בסיסיים של
היקום. משימתי, למעשה - כתיבה אל ליבו של האדם. אך כל מה שאני
יכול לכתוב עליו הוא ליבי. וליבי, איני יודע, אולי מאוד שונה
משלכם. אך ברגעים ממש קצרים ורחוקים בחיי שמתי לב לליבו האמיתי
של האדם כפי שהשתקף בחירות ובקולקטיביות. ושם אני מתכוון לגעת.
אוכיח לך שהמסע של כולנו משותף. אלך לפניכם אל לב הסכנה ואראה
לכם שלא היה לכם כלל ממה לפחד. אני חשתי באהבה כפי שהשתקפה
בנפשי ובנפשה. וזה נס, גם לתודעה מתקדמת. אהבה שכאילו חותרת
תחת קיומה הממשי של המציאות, והמערכות, והאדמה. מאז ומתמיד
מזדחלת לה לנפשות אדם ומעוררת אותם לשבור חוקים. ואני, אני
כמריצה ללא בלמים, ממשיך במסעי אל לב הסכנה. עקבו אחריי.