אני לא אמור להיעלב מהן,
או לרחם עליהן,
אם היחסים מאוזנים.
כלומר שאין אגו ששולט לא מצידי ולא מצידה.
השאיפה היא לחברה לדרך, דרך החיים,
בהם שנינו מתקדמים למטרות דומות,
ואני מזין ומלמד אותה,
והיא מזינה ומלמדת אותי.
זה לא ששני אנשים מתעסקים זה בזו,
זה לא אמור להיות ככה,
אלא הולכים יחד ב-שביל כשפניהם קדימה לעבר המטרות הדומות,
ולא זה לזו.
הם מתעסקים במטרה המשותפת,
והופכים חברים לדרך להשיג את אותה המטרה.
בגלל שהמטרה שלי היא גם שלה ולהפך,
אנו עוזרים זה לזו להתקדם.
להתעסק זה בזו בלי מטרה משותפת -
מלחיץ את שני הצדדים,
ובסופו תהיה אכזבה, וזה ייגמר.
ככה אני רואה יחסים שלי, כלשהם, עם אישה.
וכשהם לא כאלה -
חבל על המאמץ. חבל על הזמן.
זה לא יביא אף אחד משנינו לשום-מקום.
גם אם רק צד אחד יצא נשכר -
כשהוא יגמור לקבל את מה שהוא רוצה הוא ילך,
ואלה יחסים של ניצול צד אחד ע"י האחר.
גם זה לא טוב.
הכול צריך להיות הדדי,
כמו שני אנשים אוחזים ידיים ופוסעים לאורך שביל כשפניהם
קדימה,
לעבר המטרות הדומות,
ולא בוהים זה בזו קפואים ומהופנטים. |