אני לקוח טוב. מזמין אותה אחת בכל פעם שאני בסביבה. זה קורה לא
מעט. בערך פעם בחודש וחצי - חודשיים. יש לי את הטלפון הנייד
שלה. עד כדי כך.
הבדידות קורעת אותי. קשה לי עם הלבד הזה. עוד פה במרסיי. לא
מבין מילה בצרפתית. שונא צרפתים. בא לעשות את העבודה ומחכה כבר
לחזור. שבוע זה המון זמן. מאה ששים ושמונה שעות, עשרת אלפים
ושמונים דקות, שש מאות וארבעה אלף ושמונה מאות שניות. ודאי
שחישבתי.
אני לא טיפוס של מוזאונים - למרות שכבר בפעמים הראשונות הייתי
בכולם.  לא מעניין אותי לחזור. יש טלוויזיה בחדר. בד"כ הם גם
שומרים לי את אותו החדר. לעתים מפנקים אותי בסוויטה. אני מזפזפ
על אוטומט. כשהשעה מתאימה, מחליף מילה עם הילדים. חוצמזה, הלבד
פוצע אותי. חונק בגרון. במרסיי אני מרגיש שאני ממש מדמם. זה כל
כך מוחשי שאני לא מבין איך אני לא רואה את הדם נוזל ממני
החוצה. דימומים פנימיים - אני עונה לעצמי ומוציא את כרטיס
הביקור שלה.
היא נראית לא רע. כבר כמעט שש שנים שאני מזמין רק אותה. הפוגה
מהבדידות. אני יודע שזה פתטי. עד לפני שנתיים גם הרגשתי עלוב.
היום כבר לא.
לא נכנס אליה. ההיפוכונדריות שלי לא מאפשרת חדירה. משלם על
מציצה. בעמידה. כשהיא מוצצת, אני לופת לה ת'שדיים וצמר גפן
מתוק עוטף אותי. תופס חזק את הראש שלה. שולט בקצב. אני מזיין
לה ת'פה כאילו היא הכוס הכי לוהט שאני מכיר. היא לא מתנגדת.
אני אוהב אותה ככה.
בכל מקרה, אני גומר נורא מהר. היא מיישרת את השמלה, נכנסת לרגע
לשרותים והולכת. פוף. כמו בלון שמתפוצץ.  צונאמי של תסכול חונק
לי את הגרון. הייתי רוצה שתלטף אותי. אני לא מעיז לבקש. לא
מוכן להודות בפניה ולא בפני שום אדם.
ואז אני חושב לעצמי, שבעים וחמישה יורו על שבע דקות מזויינות
מהרגע שהיא נכנסת עד שהיא יוצאת. מלא כסף היא עושה, הזונה
הזאת. תכלס, מרוויחה יותר ממני. החלטתי שלפעם הבאה אכין עצמי.
שתעבוד קצת יותר קשה. שהאשליה המרה, תתארך מעבר לשבע דקות.

יומיים אחר כך, צלצלתי. קבענו לשמונה וחצי. בשמונה נכנסתי
למקלחת וטיפלתי בעצמי. מבסוט מהתרגיל שאני מכין לה.  לא זוכר
מתי גמרתי פעמיים רצוף בפרק זמן קצר.
בשמונה וחצי פתחתי לה ת'דלת. כרגיל, היא ניגשת ישר לעניין. לקח
המון זמן עד שעמד לי. היא לא אמרה מילה. הרגשתי קצת אהבל. היה
לי ברור שהיא מבינה. הסתכלתי על השעון. שלושים ותשע דקות.
ספרתי לעצמי שהפעם ניצחתי את הבדידות בשלושית ושתיים דקות.