טיולים בשעות הלילה, בין בתי הפועלים שחלונותיהם פתוחים אל
הלילה. רעש שמצטבר משעות היום, ומוצא להורג בשעות הלילה.
העשייה הבלתי נפסקת דועכת. סודות קטנים צומחים בין הקירות של
הבתים האלה, וברחובות. אני אוהב לצאת ולשמוע את ההתנשפויות
וההתנשמויות של הלילה, של האנשים בשנתם חסרת המנוח. ובמורד
הרחוב בתיהם של העשירים, המפונקים, שלא רגילים לשמוע לא.
נסיכים ונסיכות קטנים שגדלו למשהו מפלצתי, מולכים על בית פרטי
בעל שני קומות עם חנייה וגינה וחצר. אני מביט באורות שמשקפים
את מסכי הטלוויזיה שלהם. שומע מוזיקה, צעקות, גידופים, האשמות,
ניתוחים פוליטיים וכלכליים.

האישה זרקה חבילה מרשרשת בשאט נפש רגעית לתוך פח האשפה
הציבורי, ופנתה כלעומת שבאה, ברגליים נגררות בדממת הלילה. היא
הביטה סביבה בדרך אגב, היא ראתה אותי בדרך אגב, והמשיכה בדרכה,
אל ביתה ומבצרה מלא הסודות והשדים. כשהיא נעלמה לתוך ביתה,
שאכן היה בית ולא דירה, ניגשתי אל הפח והעלתי בחכתי את מה שהיא
זרקה. תיבה של ילדות, עם מדבקות משנות השמונים, עם כוכבי
פלסטיק בעלי קצוות משוננים, שרשראות עם חרוזי פלסטיק, צמידי
בד, סרטים לשיער. אבל היו גם תכשיטים של אישה בוגרת ואמידה.
טבעות זהב, טבעות יהלום קטן. עגילים עם פנינה. שרשראות עם
מדליון אבן טובה, אולי ספיר, אולי אזמרגד. החבאתי את זה לא
רחוק. לפעמים הן מתחרטות, לפעמים הן חוזרות לאסוף את זה חזרה.
ואכן היא חזרה וחיפשה את אוצרה האבוד. זה היה כעבור ארבעים
דקות, בהם אני מחכה בסבלנות, מושך סיגריה אחר סיגריה, בוהה
בכוכבים ונותן ללילה לחלחל אליי. היא נשמעה מוטרדת כשהיא מצאה
את שקית הפלסטיק השחורה, אבל לא מה שהיה בתוכה. "זה אצלי,"
אמרתי ויצאתי מבין הצללים. היא זרקה אליי מבט, "אז מה עכשיו?"
"אתן לך את זה," "תן," "יש לי תנאים," היא מדדה אותי בעיניה,
בתוך אפלת הלילה, ותוכנת המשא ומתן שלה צפה אל מוחה, עכשיו זה
ביזנס עם איש הזוי ומשועמם ממעמד הפועלים. "מה אתה רוצה, כסף?"
את המילה כסף היא ירקה בתיעוב מוחלט. זה קל כשיש ממנו תמיד.
"אני רוצה לסמן עלייך שריטה," "שריטה?" "שריטה. כזו שתשאיר
צלקת." היא התקרבה אליי, משועממת,"מה, אנחנו הולכים לחתוך
עכשיו זה את זו?" "רק אני אותך. כשתעמדי עירומה מול המראה,
כשתעשי אהבה, את תשאלי או מישהו ישאל - מאיפה הסימן הזה?" היא
שקלה זאת לרגע בדמדומי הירח, ואז הפטירה, "בוא נלך לפינה,"
הייתה שם גדר אבנים קטנה, והיא משכה מעלה את חצאיתה. ירך בוהקת
ולבנה, עסיסית ורכה, קרצה אליי מתוך סירחון הלילה. שלפתי את
האולר שלי וקירבתי אותו לירכה. "את מוכנה?" לקח לה רגע לענות,
"כן," חתכתי אותה. היא הביטה בטיפות הדם הזעירות שנצצו על
ירכה, ומחתה אותן בידה. ניגשתי למקום המחבוא והוצאתי את התיבה.
היא עדיין עמדה והביטה מהופנטת על הדם שלה. "הנה." היא הביטה
עליי כמו לא מבינה, ואז לקחה את תיבת התכשיטים שלה, והלכה.
קיפלתי את האולר והמשכתי בשיטוטיי הליליים.