[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בני גל‎
/
נבואה שעריך

השעון הראה שתיים.
השעה הייתה שתיים בצהריים.
עוף לא פרח, ציפור לא צייץ. שעון לא צלצל.
בתחילה, כששמע את האזעקה העולה ויורדת, חשב כי מודבר בשופר,
ולא הבין מדוע תוקעים בשופר בשעה שתיים, בעיצומו של יום,
בעיצומו של צום.
אך הוא מילט את נפשו הנודדת אל החוץ וריכז את אישוניו בסידור,
ניסה לחדור ולחפור למשמעות המילים הקטנות, ניסה לשלבן כשתי
וערב עם קולו הערב של החזן, המסתלסל כתמיד, עולה ויורד כשופר.
עצם את עיניו ולא שמע פתאום דבר מלבד בראש השנה יכתבון וביום
צום כיפור יחתמון, מי בקיצו ומי לא בקיצו. מי יחיה ומי ימות.
מי במים ומי באש.
עד שנדם קולו של החזן. אדם לא דיבר, יצור לא השמיע קולו בפני
ארון הקודש, ורק סובבו אותו באימה וניגשו אליו באהבה. אך קול
השופר-אזעקה נמשך ונמשך, עולה וחזק מאוד, חודר לכל תעלות
האוזן, ואף יצור לא נכחד מפניו ולא נעלם.
וכל הגברים יוצאים, מכיוון ההפוך אל ליבם, המורה להם להתקרב.
לובשי קיטל וטלית לבנים, ככהן גדול לבוש בגדי לבן, ונשאו את
המחזורים בידיהם כמחתות הנישאות אל בין קודשי הקודשים.
המולה רבה, אנשים רבו ורצו, השמיעו קולות וצעקות, בלבול גדול.
הידיעה הפכה למטושטשת והאמונה והכפירה, הצומחות משורש אחד,
הסתבכו ביניהם כעלים וגבעולים, עד שאף אחד לא ידע למי הם
שייכים.
ג'יפים עצרו, רכבים נסעו, גלגליהם צורחים על האספלט. יצאו
אנשים מן הג'יפים, חסרי פנים, מסונוורים מן השמש קיבלו שמונה
בגדים, מכנסיים, חולצת חאקי, אבנט, אפוד ומצנפת- קסדה. הציץ
והחושן אזלו מהמחסנים ולא היה להשיג, אך את המחתות המלאות עשן
קטורת ריח ניחוח החליפו ברובה ובמקלע.
באתי לעמוד ולהגן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני. ואף על פי
שאיני כדאי והגון לכך, עשני כעמוד אש וכעמוד ענן לפני המחנה,
אמן כן יהי רצון.
וכל הכהנים הגדולים הובאו ברכבים אל ארץ גזירה, והאיש העיתי
שלח אותם אל החולות המלאים עשן כשעירים שעצמותיהם משתברות מטה
מטה אל המדרון שאין לו קץ וסוף. ולשון של זהורית נותרה אדומה
כדם.
וניגוני תפילת נעילה מדמה הוא לשמוע בין שריקות הקליעים
והטילים ואת קול השופר החותם את השערים הננעלים ואת היום הפונה
ואת דינו של האדם לחיים דימה לשמוע בחריקות הטנקים.
וכשבאה השמש והמדבר נעשה כמרבד אש, קם בתווך הטנק וקרא
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!
ה' הוא האלקים!
ונדם. גופו חלש מן הצום.
ומאז, אבי לא חזר בזיכרונותיו אל המדבר הגדול והנורא, כבר
למעלה מארבעים שנה.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ביו''ד אל''ף תשרי החלטתי שמגיע לאבי להתמודד מול הזוועה.
שתמיד ניסה לחמוק ממנה,לברוח, להסתתר ממנה בטירופו תחת השמיכה.
יותר משהיה בו כעס ושיגעון, הוא פחד, פחד לערער את עולמו,
ואותם רגשות היו רק כאותה כרית שנהג לתחוב אליה את ראשו באותם
רגעים שהזוועה פרצה את ההגנות, את החומות שבנה לבנה אחר לבנה,
במאמץ קשה מנשוא.
את השבר האחרון בחומה, שנסדק כך לפתע, ראיתי בפעם הראשונה
כשישב מול הטלוויזיה, ואיזה מישהו הבקיע קולו מתוך המסך, מתוך
בליל הקולות וקרא שצריך להפסיק לעסוק במלחמה ההיא. הכל כבר
ידוע, והסודות לא מחכים שיגלו אותם, רק יושבים בחדר העריכה,
מחכים לתורם, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו
לטובה.
אביו קם ממקום מושבו על הספה, מתרה באצבע, צועק, הוריד היחיד
במצחו התנפח עד שכיסה כמחצית ממנו, זיק של אותו טירוף עתיק
יומין, שנצרב בנשמתו, הופיע לפתע.
ואז גמלתי בליבי החלטה. גמרתי אומר עם עצמי לקחתו אל הזוועה.
לא סיפרתי לו. שיקרתי לו ואמרתי שניסע לאילת, רק אני והוא, אב
ובנו, גם בשביל לשכוח את הבית וגם כדי שנוכל להיזכר בעצמנו,
ללבן את היחסים, להעלות אותם לרמה גבוהה יותר משהיו בעבר. לא
סיפרתי לו שאני רק השליח לפתרון יחסיו של אבי עם עצמו.
אמנם ישנו באילת לילה אחד, וכשקמנו בבוקר סיפרתי לו שאני רוצה
לקחת אותו למקום מיוחד, שישפיע עליו מאוד.
על פי הברק באישוניו של אבי נכיר היה שאחז בקצה קצהו של חבל
ההבנה, אך לא הוסיף להתקדם בו ולכן לא אמר דבר. רק הנהן
וחייך.
כשעברנו את מחסום טאבה, החרדה החלה לטפס במעלה גרונו, ראיתי
אותה בוקעת סדקים וחרירים זעירים בקנה הנשימה שלו, עולה אל
הפה, שנפתח קלות, אל הנחיריים שנצטמצמו, מפחדים להכניס אל קרבם
את אבק השריפה שעוד נותר באוויר. חזהו עלה וירד, בתחילה
באיטיות כמעט נורמלית ולאחר מכן במהירות רבה והולכת, כאילו
סיים כעת ריצת מרתון.
אישוניו נעו, רצו בתוך הכלא הלבן של הרשתית, מחפשות מוצא,
בשבילן ובשביל הגוף כולו. אך נסעתי מהר מספיק על האספלט החם
כדי שרצון החיים של אבי יגבור על רצונו לברוח.
הוא רק סינן מתוך גרונו, נהמה עמוקה, קמאית, שכאילו נותרה שם
במשך ארבעים שנה.
מה לעזאזל אתה עושה?
המשכתי. לא הבטתי בו כמעט בכלל, ובפעמים הספורות שהצצתי ימינה,
ראשו היה מורכן כלפי מטה, כמעט נוגע בברכיו, לא נע ולא זע,
מתגונן מפני החוץ, מסרב בכל כוחו להביט מבעד לחלון, החוצה, אל
החולות וההרים הסלעיים שהיו כה יפים בעיניי.
בעיניו נראו כהרי הגיהנום.
עצרנו על שפת הים. התעלה הרחבה, עם המים הכחולים ביותר בעולם,
שאבי זכר ממנה רק את האש שהילכה עליה באין מפריע, בניגוד
להיגיון.
יצאנו, יותר נכון הוצאתי אותו מן הרכב. ראשו תקוע באדמה, מסרב
לראות מעבר לכבות רגליו הלכודות בסנדלים, צרובות שמש, ובחצץ
שתחתן.
אני אומר לך, ילד, כל מה שאני זוכר מהמלחמה הזו זה את האזעקה.
הצפירה הזו שנדמתה לי כתקיעת שופר.  הייתי אז בבית הכנסת הישן,
לא נראה לי שהוא קיים היום, היו בו יותר לוחות זיכרון ונרות
נשמה מאשר קירות חשופים. הייתי בין הצעירים שם, עוד בשירות
סדיר. כשיצאנו לראות מה קורה, נדמינו כמלאכים לבושים לבן
שמתרסקים על האספלט. מולנו הגיעו מלאכים אחרים, שאיני יודע עד
היום אם היו מלאכי עליון או מלאכי חבלה. פשטו מעלינו את
הטליתות, את הקיטלים. הינו ערומים, הולבשנו בגדי חאקי. במקום
מחזורים- כלי נשק. שמו אותי בתוך טנק. לפני כן לא הייתי כלל
בשריון. לא ידעתי מה לעשות. רק המפקד צעק ואני ביצעתי. כמו
אוטומאט נסענו, בדיוק על הכביש הזה. היה רעש נורא כל הזמן. של
טנקים, מטוסים, ישראלים או מצרים זה לא משנה, הקשר צירצר כל
הזמן, פקודות מגבוה שנוחתות עד לשאול תחתיה, בקשות מלמטה
שנעצרות מול שערים נעולים. המפקד הציץ מן הפתח העליון. אמר
שעוד מעט מגיעים והשמש כבר שקעה. ואני נזכרתי פתאום שלא
התפללתי נעילה. ולא זכרתי כלום לפתע. אפילו קולו של החזן פרח
ממני, נשמט לאבדונו בין החולות. זכרתי רק שאומרים בסוף בסוף,
אחרי אבינו מלכנו, שלושה משפטים. שמע ישראל, ברוך שם כבוד
מלכותו לעולם ועד, וה' הוא האלקים.
כשצעקתי אותם באמצע הטנק, פתאום נזכרתי שהיה בחור בבית הכנסת,
בן שלושים לערך, עדיין רווק, שתמיד היה בוכה, יותר נכון, מתפרק
מתוך עצמו מרוב בכי, בעת שזעקו את אותם שלושת המשפטים. ואז
חשבתי לעצמי, איפה הוא במלחמה?
ואז הפסקתי לזכור, בן, אני נשבע לך ביקר לי. זה מה שנשאר לי
משם. רק ראיתי את השמש שוקעת בתוך התעלה והמים התאדו מחומה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מציע שנתן
לנכים להיות
שרים בממשלה.
הרי גם ככה כל
מה שהם יודעים
לעשות זה לשבת
בכיסא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/10/17 22:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בני גל‎

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה