למורה שלי במכללה, שבטוח שדפקו את השחורים בארץ, שלום רב
9.12.2011
אמרת לי לכתוב לך את הסיבות לכך, שיש לי בעיה עם הגישה שלך
להסטוריה של יצירת החברה הישראלית .
אני בת להורים שבאו לכאן ב1935 מסיבות אידיאולוגיות לגמרי.
הם עזבו הורים ומשפחה-דודים דודות לעתים אחים ואחיות, ובאו
לארץ לא נושבת בידיעה שקרוב לוודאי לא ייפגשו יותר.
הממסד בפולניה היה יהודי דתי. ולא היה אחר; סניף התנועה
הציונית למשל בכפר שאמא שלי גרה בו, נוסד על ידה עם עוד כמה
חברים, וההכשרה, החומר החילוני-ציוני-סוציאליסטי שהם למדו, בקן
התנועה כולל ההכשרות המעשיות שהם עברו כדי שיוכלו לעבוד את
האדמה בארץ, היו כולם בניגוד לדעת הממסד הזה. למעשה, כשאמי
רצתה לצאת להכשרה רב העיירה אמר לעגלון שלא ייקח אותה מהעיירה
לשם, ורק נחישותה עזרה לה לצאת אף על פי כן.
על התנאים שהיו כאן לא צריך להכביר מלים. למשל בליל חורף
וסערה טבע העגלון-בחור בן 23 עם עגלת העץ ועם סוסו במי ואדי
שעובר ליד אילת השחר, המיים גאו והוא נסחף אתם. הוא נסע
לראש-פינה להביא מצרכים. נסיעה של שעות עם סוס ועגלה.
לא היו כמעט כבישים-אני זוכרת כילדה קטנה שלהגיע מאיילת
השחר לראש-פינה - היום כמה דקות נסיעה - לקח לנו שעות. שלא
לדבר על 'העיר המעטירה טבריה'! זה היה אירוע חד פעמי להגיע
לשם! פעם בשנה אולי. בעצם-הרבה פחות.
האוכל היה מאד בסיסי. אני עוד זוכרת את כלי הפח - הצלחות
והספלים. לחם שחור וריבה בארוחת 4 - בילדותי המוקדמת -אולי גיל
3, כשהייתי הולכת עם אמא לחדר האוכל ב4 לשתות כוס תה.(בבית לא
היה.) זוכרת שהמעדן של יום ששי בעיני היתה דיסת סולת מתוקה שלא
בטוחה שבושלה בחלב, אולי במיים-ועל זה שכבה דקה של עמילן עם
סוכר ומעט קקאו-כביכול פודינג שוקולד מוקשה, ומעל זה קליפת
לימון מגוררת. זה היה המעדן היחיד. והיה אוכל מגעיל-תרד,
קשואים, חצילים, כרובית,-הבחורות הצעירות שבאו מהעיירה לא
הכירו לא ידעו לבשל. הכל בושל במיים, בלי טעם; עד שהגעתי לכאן,
קבוץ ארגנטינאי, לא ידעתי כלל שכל אלה יכולים להיות טעימים מאד
בבישול אפיה או טיגון מתאימים; שנאתי כמעט את כל הירקות.
בקיצור-חבורה של צעירים בלי הרבה ידע ובלי שום נסיון או
תמיכה ממשית, רחוק מהבית, 'בודדים על הרכס', ניסתה ליצור כאן
יש מאיין מקום ליהודים שיבואו אליו, ותוך כך להביא ילדים
שיחונכו בדרך חדשה(עד היום משלמים על כך הבנים בטיפולים
פסיכולוגיים בפגיעות שספגו בילדותם ממהזנחה הלא מכוונת והפגיעה
הנפשית שעברו.
אמא שלי היתה תמיד עייפה. היא עבדה בסנדלריה; לאחר שעבדה
בשדה בקטיף חומוס ועבודות נוספות קשות מאד. כיבוש עבודה,
אמרנו? צריך לעשות משהו שלא עשו אבותינו. נשים וסנדלריה? זה
היה כיבוש העבודה שלה. הם עשו נעליים, סנדלים וכו' לילדים
ולחברים מהקבוץ, מעור. אבא עבד בפלחה לתוך הלילה.
ועל יד איילת השחר היה כפר ערבי 'כרד' הם קראו לזה. דווקא
אבא והפלחים משם מצאו שפה משותפת.
אני זוכרת המון בדידות מהילדות הזו: כמובן בדידות שלי ושל
שאר הילדים, שהרי לא היינו עם הורינו מלבד כמה שעות אחה''צ,
ואח''כ הוחזרנו על ידי הורינו וישנו, פעוטים תינוקות וגם ילדי
בי''ס, תמיד, בחדרי ילדים; קודם בבית התינוקות, אח''כ בפעוטון,
אח''כ בגן וכו'. לא עם ההורים. תאר לך להתעורר-ילדה בת 3-בחדר
שינה רק עם ילדים קטנטנים כמוך, אין מבוגר -בטח לא הורה-שייגש
אליך אם בכית או פחדת...שומרת הלילה-אשה שלא הכרתי, עם פנס
ושינל ארוך עד הקרסוליים (מין מעיל חקי מצמר דוקר שלבשו אז
בחורף, גברים ונשים כאחד), ניגשה רק פעם בשעה או משהו כזה
לראות אם הכל ישנים. כמובן שלא יכולת להתלונן שאתה רוצה את
אמא-היינו קטנים מלהתבטא אבל אני בהחלט זוכרת את הפחד. עד
היום: לילה, בחוץ כלב נובח, את בת 3 ולבד בעולם...לילה אחרי
לילה אחרי לילה לא נגמר...נורא. בעצם הם לא הבינו דבר
בפסיכולוגיה של ילדים ועשו את כל השגיאות האפשריות...
אבל הרי היינו ילדי החלום...הכל חדש. הרי הקבוץ נחשב לשיטה
הכי שוויונית וצודקת בעולם, שתפתור את כל הבעיות. ההורים היו
בעצמם חברה בני 20 שעזבו בית ומשפחה באירופה. בלי נסיון בעבודה
גופנית ובמקום כל כך זר מכל הבחינות. הטבע, האוכלוסיה,
היתושים, החום הגעגועים...אני זוכרת את אמא שלי בוכה על מכתב
שהגיע מאמה-זה כאשר עדיין הגיעו מכתבים (נולדתי בסוף 1938 כך
שהמכתבים חדלו להגיע בערך כשהייתי בת 4. הם נלקחו, ההורים שלה
וכל משפחתה, להשמדה, מלבד אחיה שרובם הגיעו בסופו של דבר לא''י
אבל לא לאותו קבוץ...) הבדידות היתה גם של ההורים שלנו. לא
היו לנו דודים ודודות, משפחה תומכת. היו רק ההורים.
מטפלות-אפילו הכי טובות, הן לא משפחה...ההורים היו וחשו נורא
לבד-אני זוכרת. המון נקודות שבירה של אמא. הרי
ילדים-אני-מרגישים דברים כאלה. החיים היו כל כך קשים.... גם
אנחנו הרגשנו נורא לבד. כל כך מעט שעות עם ההורים.
ו ל א היתה את כל התמיכה הכספית מארה''ב שבאה אחר כך. קניית
טרקטור או פרה-היו נושאים שנידונו באסיפות כלליות. לא היה
כסף...
הדור הזה, שבא הנה לבד, רק עם אידיאולוגיה, מהפכנות, העוז
והנחישות וההחלטה לבנות ארץ ליהודים מכלום, הוא עדיין הדור
שקלט את עולי מרוקו, מצרים, תוניס, אלג'יריה, בולגריה וכו'
וכו' 30 שנה מאוחר. מיליון אנשים, ואפילו מיליון וחצי, באו
מארצות המזרח תוך מספר שנים. כל ה''מימסד' הזה הנורא שדיכא את
העולים האלה היה בעצמו דור של עקורים. 600,000 איש קלטו מעל
מיליון אנשים, וזה אחרי קליטת ניצולי מחנות הריכוז ואחרי השוק
הנורא עם היוודע השבר בעם היהודי והרס כל היהדות הגדולה משם,
העלמות 6 מיליון-כולל המשפחות הגדולות שהיו שם לכולם. גם
להורי. כל זה כאמור לאחר מלחמת השחרור הקשה,
אני זוכרת במלחמת השחרור דיונים אם להעביר את הסטן היחיד
שהיה לישוב אחר כי שם צריכים אותו יותר -זה בהשאלה-אולי זה לא
היה סטן אבל פשוט לא היה נשק, בעיקר בתחילת מלחמת השחרור. אף
מדינה לא תמכה כספית במלחמת היהודים הצעירים, האידיאליסטים,
עוזבי אירופה בערבים. רק לקראת סוף המלחמה החל להגיע נשק-נדמה
לי מצ'כיה. תחשוב איך זה להגן על ישוב עם כמה רובים, ואין כמעט
כלי רכב לישוב, וכשהכדורים נגמרים...תעלות חפורות באדמה-אפילו
לא מדופנות עץ, לעתים הם היו בתוך התעלות הללו ימים-עם רובה
מכוון אל מחוץ לקבוץ, אם מתקרבת יחידה של ערבים...ספרו את
הכדורים ואסור היה לירות בלי פקודה-שלא תישאר בלי נשק!
אותנו- הילדים-הרחיקו לטבריה ואח''כ לחיפה למשך חדשים מחמת
הסכנה.
קצת לאחר המלחמה, אני זוכרת את המעברות שצצו כפטריות והיו
פרושות בכל מקום בארץ, במשך שנים: אהלים, פחונים, מבני אזבסט,
מאות, אלפים מהם, בשורות שורות, בכל מקום בכל nowhere...ובתוכם
אנשים, ילדים, המון ילדים. המון אנשים בכל מיני שפות ולבושים,
מכל קצוות העולם.
והבניה העצומה שנערכה בכל רחבי הארץ החל מ-1951. כמה שמחה
וציפיה היו כאן ליהודים שיבואו וימלאו את הארץ. כמה בנו כאן,
בניה ממשלתית כמובן. זו היתה חובת הממשלה. היה ברור. עמידר,
עמיגור, דירות בגרושים...(האם הממשלה היום מרגישה מחויבות
לבנות לאזרחים חסרי הממון? מאז זה לא קרה. תסתדרו לבד...)
ה'ממסד' בדור ההוא דאג ל:
ביעור הבערות: חיילות פשטו בכל המעברות ללמד את בנות ישראל
ואמהותיהם, במעברות, בפחונים, לאור פנסים ופתילות-בהרבה מקומות
לא היה עדיין חשמל, קרוא וכתוב-שהרי רבות לא ידעו.
משימות מיוחדות: למשל: הצבא נשלח לעשות תעלות להסבת המים
מהצריפונים ולהעביר האנשים למקומות מוגנים, חמים ובטוחים, בזמן
ההצפות, בלילות במעברות. היו כמה שנים של חורף קשה מאד, עם
הצפות וקור עז, כשהמיים קפאו בצינורות , היה כפור וגם שנה או
שתיים של הרבה שלג בכל הארץ.
עבודה: המון עבודות יזומות כדי שתהיה פרנסה וראש זקוף
לאנשים-אף אם לא זה מה שעשית במקום שממנו באת. ייעור, סיקול
סלעים, מתיחת כבישים-אגב, הדוד שלי בעצמו ניצול שואה היה
טרקטוריסט בסולל בונה עם הרבה חברים מאירופה וגם אחרים. הם
סללו דרכים בסדום באשדוד ובמקומות רבים.הרבה לילות ישן רחוק
מביתו שם גידלה אשתו תינוקות זערוריים...זו היתה עבודתו עד יום
מותו: טרקטוריסט ב'סולל בונה'. לא בושה. גאווה!
מזון: היה קיצוב לכולם-המדינה דאגה שיהיה אוכל לכל, גם אם
לא בשפע. (כמובן שזה כלל גם אותנו, ובמשך כמה שנים.) המדינה זה
בעצם בן גוריון והחברה שלו; 'הממסד'. היה ברור שזו
חובתם.(זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי לחם לבן. במלחמת השחרור,
בטבריה...שיהיה ברור: הלחם הלבן נחשב למעדן אז, הלחם היוקרתי.
המשובח. הלחם השחור נעשה גם מה'שאריות של החיטה-הקליפה של
הגרעינים, והיה פחות מעודן, ויותר קל לעשיה וכתוצאה-זול והלחם
העיקרי בשימוש בארץ.כמובן הפוך מהיום.)
גיוס מתנדבים: אני זוכרת שבאו לקבוצים ולמושבים כדי לשכנעם
לוותר על אנשים חיוניים מאד בשדה, ברפת, בדיר, בחינוך פעוטים,
בהוראה, (אף פעם הקבוצים לא סבלו מעודף אנשים-בקבוץ הכי קטן
היו כמה עשרות, ובהכי גדול-אלפיים מקסימום כולל ילדים וזקנים.
), כדי שאלה ידריכו את העולים החדשים שעבדו בארצותיהם במסחר
בעיקר, בעבודת אדמה או בחקלאות; מדריכים ממושבים, מקבוצים;
המדריכים פשטו בכל הארץ; וליוו את המתיישבים החדשים במושבים
ליווי צמוד במשך שנים.
קבוצים כמו 'אילות' ליד אילת, רביבים, צאלים, מפלסים ועוד,
עברו שנים של נסיונות בייצור חקלאי באדמה יבשה וכמעט בלי
גשמים; שנים עוברות עד שמוצאים את הגידולים -כגון
תמרים-שמתאימים לאזורים כאלה. מובן שבלי עזרת הממשלה לא היה
ניתן להשקיע שנות נסיונות כאלה. אדם פרטי לא יכול לעמוד בזה
לבדו, אם הוא לא מיליונר.
בעיות בטחוניות: הרבה התקפות של פידאיונים, במשך שנים, גבו
חיי אדם במושבים וקבוצים בפריפריה. היו דרושים אנשים מיוחדים,
התנדבות והקרבה לבוא לגור במקומות הנידחים הללו, לתמיד. זו לא
'הטפה'-זו היתה האמת.
כמה שמחת עשיה היתה שם. כמה חיוביות, כמה רצון טוב, התנדבות.
הרי לשם כך באו לארץ: להכין קרקע ליהודים שבאים-יבואו מכל
קצווי תבל. כמאמר הנביא: וקבצתים מירכתי ארץ... כמה 'אנחנו':
אנחנו בונים', 'אנחנו עושים'. יהיה פה טוב. 'נקלוט', ואפילו
שהקולטים היו די דלפונים בעצמם.
בתור ילדה -שהייתי אז-אני זוכרת כמה קשה היה. נורא. אבל כמה
שמחה על יצירת הארץ, וקבלת העולים, והרחבת השטח המיושב
ביהודים-לפני העליה ההמונית היו אזורים עם כמה ישובים בודדים:
קיבוץ בודד בנגב ואחר כך שממה של קילומטרים על קילומטרים. אין
אנשים. כמובן שניסו ליצור רצף התישבותי וליצור עובדות בשטח.זה
לא כל כך עבד, אנשים לא מיהרו לבוא לאיזורים קשים.
לגבי ה'מימסד': אני לא מאמינה שהבעיות שהיו (החל במציאת
מימון לכל הצרכים העצומים שצצו יש מאין, בעיות מעשיות
אינסופיות בקליטת 1.000.000 אנשים בתוך זמן קצר בארץ עניה שרק
עברה מלחמה קשה במשך שנה, שמלקקת עדיין את פצעיה על 10 אחוז
הרוגים (6000 מתוך 60.000 צעירים- מיטב הנוער- שנפלו במלחמה
הזו,) שקולטת את ניצולי השואה-אבק אדם מבחינה נפשית, שבורים,
מעונים, אחרי סבל בל-יתואר,- השאירו הרבה זמן להתעמק בתוצאות
נפשיות של הפעולות הראשוניות הללו. היה צורך קודם כל לענות על
בעיות מעשיות בוערות כגון: היכן לשכן אותם, מה לתת להם לאכול,
חינוך לילדים, רפואה לכל, בניית ערים וכפרים חדשים,
עבודה...הכל יחד. לא מאמינה שאפשר היה בכלל להגיע לעיסוק
בבעיות הנפשיות שזה יוצר אצל כל אחד ואחת מהם.
וזו הסיבה שהחומר שאתה מעביר מעורר בי אנטגוניזם. ההנחה
שהביאו את אנשי ארצות האיסלם מצרכים קולוניאליסטים, כדי לעשות
מהם שואבי מים וחוטבי עצים...הרי זה בדיוק מה שהורי, דודי, וכל
בני דורם, וגם אנחנו, עשינו. היינו חוטבי העצים ושואבי המים של
המדינה העתידה. הרי חינכו אותנו שלעבוד זה גאווה. ''להפוך את
הפירמידה" מאנשים שעוסקים ב'מלאכות אוויר'-כולל בנקאות-להפוך
לעם נורמלי שמעבד את אדמתו. הרי זה היה ה א י ד י א ל ! ואולי
לכן באופן אישי לא דאגתי ללמוד לימודים גבוהים או להפוך לפחות
למורה אלא עבדתי בגינון, בתי ילדים, מטבח, והייתי שמחה וגאה
לעשות זאת. זה היה המסר שכנראה הפנמתי חזק - וכמוני רבים מאד
מבני דורי. תמצא את בני דורי בקבוצים, לפחות, עדיין עובדים
במלאכת כפיים בשמחה ובגאווה. 'נושאים בנטל', מה שנקרא.
ולכן כל כך קשה לי לקבל את דבריך בלי להגיב. אני לא יוצאת
נגדך אלא קשה לי להזכר בכל הרצון הטוב וההקרבה בלי חשבון אישי,
שהיה בדור של הורי, ולחשוב כמה תחושת קיפוח ועלבון שזה יצר
אצל כל כך הרבה אנשים שראו בזה ניצול, קולוניאליזם וכיו''ב. זה
לא כל כך מסתדר לי...
אמא שלי בזקנתה כתבה קצת. אחד השירים היה כך:
בכנפי
אבנים שיקעתי
אבן לאבי
אבן לסבי
ובכלות הלב,
ירותק כפליים
ובעת צמאון למעינות
תחזק עלי בדידות.
בכנפי אבנים שיקעתי
עד יעלו רגלי שורש
וכוונתה: אני מוותרת על כל רצון וצורך שיש בי להמריא -והיא
יכלה. היה לה קול נהדר ויכלה להפוך לזמרת, אבל כל ימיה היתה
קבוצניקית פשוטה- כדי שאני ובני דורי נצמיח מחדש שרשים בתוך
האדמה הזו. |
