ספונה בפינת החדר,
מכווצת על הרצפה הקרה,
מתחת לשולחן, מאחורי המפה,
חבויה ומוסתרת בוכה חרישית.

מפחדת מהאור שיחשוף,
יגלה את פרצופה האמתי,
אכולת בושה, מוכת כלימה,
לא מעזה, בוכה חרישית.

מזמן איבדה אמונה בעצמה,
ביופייה, בחכמתה, בטובה,
"הוא לא ירשה" היא ממלמלת,
"אני סתם טיפשה ומכוערת..."

עומד על המשמר, מותש,
מפחד לשחרר, לתת לה לעוף,
חסרת שליטה, מסוכנת לעצמה,
משוכנע, הוא חייב להגן עליה מעצמה.

היא כבר לא ממש זוכרת, זה קרה לה בשמש,
במלוא תפארתה פרשה כנפיה הצבעוניות,
נסקה לשמים, מרהיבה,
איבדה שליטה, התרסקה.

שכבה מוטלת בשדה הפתוח,
מפורקת, מובסת, כואבת.
הוא לא ירשה זאת שוב,
הוא ימנע בכל כוחו פגיעה שכזו.

לאט הוא הפחיד, הוא שפט,
ביקר ללא רחמים, שכנע והטיל אימה,
כיבה להבת תשוקתה,
עכשיו היא ספונה בפינה.

להבה קטנטנה נותרה בוערת,
עמוק בתוכה, מהבהבת,
קרן אור אחת חלושה תלטף,
תקוותה תקום לתחייה.

היא תאהב ותיצור,
היא תחלים, תחלום ותחמול,
היא תגשים חלומות,
תפרוש כנפיה במלוא תפארתן ותעוף.

הוא יראה ויכיר את יופייה,
חכמת תחושותיה,
מותש, הוא ירשה, יתרצה,
ייהנה מתוך החשש, יחגוג את צבעיה.

היא תביט בו ברוך,
תאפשר לו לעמוד במשמר,
תחמם, תעודד, תחייך,
ביחד יבנו עכשיו חדש, יבנו את מחר.