איני יודע למה אני אוהב את החיים. נראה שאנשים הם יצורים
תקועים. העולם, מקום מוגבל החוזר על עצמו. ומשום מה אנשים
מסוימים תופסים נתח בלב שלי ומשום מה רעיונות מסוימים, תופסים
נתח מהמחשבה שלי. והרי שהמחשבות הללו תוצרות העולם ואיש, אז
איני יכול לסמוך על כך. איני יכול לסמוך על דבר מלבד תזוזת
אצבעותיי על מקלדת אשר פולטות ציורים אלו.

אומר לכם מה אני אוהב; אולי כך תצליחו לרפא את מחלתי. אני אוהב
בחורות חינניות ומתוקות. אני אוהב את תמימותן, המתחבאת מאחורי
עיניהן הקטנות. אכן, נדירות הן. אכן, נדיר יותר התדירות שבה
אני אוזר אומץ.
אני אוהב אומנות. מילים או נראטיבים שנכנסים לך עמוק לכליות.
אני אוהב לעשן ג'וינטים ולרקוד להיפ הופ משנות ה-90. או לטכנו,
גם טכנו זה טוב. אני באמת, ממש אוהב גשם. אני אוהב את הרעש
שלו. ספורט תחרותי, תכנית סאטירה טובה..
אומר לכם מה עוד אני אוהב, כנראה הכי אוהב; טוב אמיתי. כזה
שמשתקף מן אנשים בדרך, וסיפוריהם. איני מסוגל להגדירו כל כך.
לא אטען שזה אינטואטיבי. זה מהדברים המעטים שהצלחתי לתפוס - זו
גישה כנה אך אופטימית לקיום. תשוקה ללא מעצורים לדברים
ביזאריים, לדברים אחרים. חיוך תכוף, ומאולץ. זה לאו דווקא
תכונות של יושרה, נחמדות, הקרבה אישית..אולי התכונה היחידה
שאוכל לזהות אותה באופן מוחלט זה אומץ. אומץ כנגד המסורות,
כנגד הבורות, כנגד מערכות השליטה של אלה מלמעלה. אומץ להרהר
עמוקות בחלקיקים הקטנים שמסתתרים במרחב, להרהר למשמעותם. אומץ
כנגד כל מה שמונע מאינדיווידואל לחיות כפי שבאמת היה רוצה.

ובנקודה אחרת בראש שלי, יש משהו שתמיד מזכיר לי שהכל סתם.
אנשים הם רובוטים של האבולוציה, כולנו נזדקן, נתחרט, ונמות.
בטח שהמודעות שלי לא משנה דבר. עדיף פשוט לסיים עם זה.
אך הדבר השני חוזר, ומסיים את הדיאלוג בכך שכן - אתה צודק, אך
עדיף לחיות, ולנסות ליהנות, לנסות להפיץ טוב, ללקוט בחורות
תמימות, לקלוע סלים ולעשות אומנות שנכנסת לך עמוק לשחלות.

אך הניהילסט נמצא שם בכל נקודה. מזכיר לי שמאחורי עיניהן
התמימות, לא מתחבא דבר.