הם היו שלושה. שניים צעירים בחולצות כהות ואחד מבוגר יותר,
לבוש ז'קט כחול, אליו הם פנו בתואר "דוקטור". לבושם האזרחי לא
חשף את העובדה ששלושתם אנשי צבא. בתפקיד. כאלה שלא הייתם רוצים
לפגוש. לעולם. כי הם היו מודיעי אירוע אסון.
כשנקשו בשעת לילה מאוחרת על דלת ביתו של ר' מנחם, הם הניחו
שיעבור זמן עד שיצא מהמיטה, ילבש משהו ויפתח את הדלת. אחד
מהשלושה אפילו הכין את ידו לנקישה נוספת אבל ר' מנחם הפתיע
אותם ופתח כמעט מיד את הדלת לרווחה, כששרידי חיוך על פניו.
חיוכו נעלם כלא היה כששמע את סיבת בואם.
זה היה בלילה שבין שבת לראשון, ולפני בוא המודיעים, ישב לו ר'
מנחם על הספה בסלון הקטן, ורוחו מרוממת. מתום ההבדלה הוא שב
ושחזר במוחו את רגעי ההתעלות שחווה אותו בוקר. אחרי  שנים
שחונות בהן ראש הישיבה והגבאי התעלמו ממנו, הוא זכה סוף סוף
להתכבד בעלייה לתורה. ולא סתם עלייה, "יעלה שביעי ר' מנחם..."
סלסל שליח הציבור בהדגשה יתרה את שמו, עצר והמתין שר' מנחם
ילחש לו את שם אימו, כדי שיוכל להשלים הקריאה לעולה השביעי
לתורה. ר' מנחם נעמד כולו נדהם, ובעודו צועד לעבר בימת הכבוד,
ראה את ראש הישיבה מביט לעברו ומהנהן בחיוך. ראש הישיבה הביט
לעברו!
אחר כך כששב הביתה הבין ר' מנחם שלא במקרה זכה בכבוד. לא היה
לו ספק כי מנהל המשק, הממונה עליו בישיבה, הוא שדאג לכך. ר'
מנחם נהנה לגלגל בראשו שוב ושוב את הפרשה כולה. איך כחלק
מהשגשוג המואץ העובר על הישיבה, התחדש ראש הישיבה במכונית שרד
היאה למעמדו. איך נשלח מנהל המשק להשתלמות מיוחדת בתל אביב
לרכוש את הידע הנדרש לשלוט במערכות המכונית המשוכללת. איך
בשובו מאותה השתלמות, נדמה היה שקומתו של מנהל המשק גבהה עוד
יותר ופניו עטו ארשת של חשיבות, בין אם בגלל שהיה המורשה היחיד
לנהוג במכונית ובין אם בגלל שני העוזרים שמונו למנהל המשק כדי
שיתפנה למלאכת הסעת ראש הישיבה למשימותיו הקדושות. איך אסר
מנהל המשק על ר' מנחם לפנות אליו במישרין. "לשם מה יש לי
עוזרים?" נזף בפנים כעוסות בר' מנחם. איך בזמנים בהם הרכב החדש
נח משיוטיו, נדרש ר' מנחם גם לדאוג לנקיון הרכב שהרי לא יאה
שראש הישיבה ייסע ברכב מאובק. ואיך דווקא מניקיון המכונית צמחה
לר' מנחם טובה גדולה.
בחופשותיו מן הצבא, היה נכדו של ר' מנחם, עוזר לסבו בקרצוף
המכונית. באחת הפעמים מצא הנכד בקפל שבין שני המושבים האחוריים
תעודת זהות כחולה. הוא מסר אותה לסבו וזה פתח אותה וראה שהיא
שייכת לבחורה מירושלים. ר' מנחם אינו נוהג לילך רכיל ונזהר
מלשון הרע אך זה מכבר קלטה אוזנו לחישות וצחקוקים בין התלמידים
הבוגרים בישיבה. כך למד שמנהל המשק מתרועע בסתר עם חילונית
אחת. התרועעות שכזו אינה רצויה, קל וחומר שמנהל המשק היה נשוי
ואב לילדים.  השמועה אמרה שאותה בחורה מתגוררת בשכונת מקור
ברוך וליצני הישיבה מיהרו להתבדח שבזכותה המקור של מנהל המשק
ברוך. עד אז כל זה לא כלל לא עניין את ר' מנחם, אך משנמצאה
תעודת הזהות של אותה מופקרת במכוניתו של ראש הישיבה, חש ר'
מנחם זעזוע. הרי  מי יודע מה מעוללים השניים על אותו מושב
אחורי המארח את ישבנו של ראש הישיבה הנכבד? צוק העיתים הביא את
ר' מנחם לכדי הפרת ציווי מפורש שקיבל. הוא אזר אומץ וניגש
ישירות למנהל המשק. מבטו הלועג של מנהל המשק כלפי ר' מנחם
המתקרב, התחלף מיד בדאגה עמוקה למראה תעודת הזהות של חברתו
הירושלמית. הוא מיהר לקחת את תעודת הזהות ולהטמינה בכיס הפנימי
של מעילו תוך שהוא מביט בחשש לצדדים. אחר הניח יד אחת על כתפו
של ר' מנחם ולחש לאוזנו "השותק ישבע נחת". ור' מנחם, שבכל מקרה
היה שותק, אכן שבע. השינוי שחל ביחס מנהל המשק אליו היה קיצוני
ומיידי. הוא הורה לשני עוזריו לאפשר לר' מנחם גישה ישירה אליו
שהרי "לר' מנחם ידע שנצבר בזיעה לאורך שנים במקום הזה". הוא
החל לשאול בעצתו של ר' מנחם בסוגיות של משק וניקיון ופעם אף
העדיף עצה שנתן לו על פני דעה נוגדת שקיבל מצמד עוזריו. אך
הזכייה הגדולה ביותר נשמרה ליום השבת האחרונה. עליה לתורה,
ועוד שביעי! מי היה מאמין, מלמל לעצמו ר' מנחם כל מוצאי אותה
שבת. עד שנשמעה הדפיקה על דלת הבית.
שלושת המודיעים ישבו עם ר' מנחם על הספה בסלון והסבירו מה
בדיוק אירע: שנכדו נהג במשאית תחמושת, שבנקודה מסוימת החל
המטען להישרף, ושכעבור שניות התרחש הפיצוץ . הם טפטפו למוחו אט
אט, כמעשה אומן,  את הידיעה ששום שריד לא נותר מהנכד. "אין מה
לקבור, לא תהיה הלוויה" אמרו לו לבסוף בפנים אפורות. הדוקטור
הניח על השולחן חפיסת כדורי ארגעה, חילץ אחד והושיטו לר' מנחם
בדיוק כשאחד הבחורים הביא כוס מים מהמטבח. ר' מנחם בלע את
הגלולה ולא נרגע.
בפעם הראשונה לא הבין ר' מנחם את ההסבר על "נוהל כלנית".
לבקשתו, שבו השלושה והסבירו לו בסבלנות כי נכדו חתם עם גיוסו
על "נוהל כלנית" לפיו לא תיתלינה מודעות אבל מטעם הצבא בסביבה
חרדית ואלו תימסרנה למשפחה. "נכדך רשם אותך כשאר בשר לצורך
הודעה במקרה אסון" הם הסבירו לו ותחבו לידיו נייר מגולגל.
בשקט הכבד שנותר לאחר שהלכו השלושה, פתח ר' מנחם את הנייר
המגולגל וראה מודעת אבל מטעם הצבא על נפילת נכדו.
ר' מנחם לא צרח, לא ייבב ולא יילל. הוא התאמץ לכלוא את הכאב
הצורב בתוכו ולא להשמיע קול. הוא הרשה רק לדמעות לזלוג בשקט
מעיניו ולהעלם בסבך זקנו האפור. גם שיחת המודיעים עימו הייתה
שקטה עד כדי לחישה. הן חלילה לו פן ייוודע לשכנים כי נכדו שירת
בצבא. הוא שמע על משפחות של חיילים שנאלצו לעזוב את העיר,
ולמרות השנים שחלפו, עדיין זכר באימה איך נחלץ מסכנת חרם
ונידוי בגלל בתו. ר' מנחם לא רצה להיקלע למצב שכזה פעם נוספת,
ולכן החליט להסתיר את אבלו.
ר' מנחם נזכר בפעם הקודמת שבכה בגלל נכדו. גם אז הייתה זו שבת.
הוא עמד בודד על המדרכה שמתחת לבית הכנסת הקונסרבטיבי ברמת גן,
מלקט באוזניו פיסות קול הבוקעות מן החלון. ומעל כולם זיהה את
קולו של הנכד הפוסע לבטח במשעולי ההפטרה. אותו יום הקדים ר'
מנחם להגיע למניין הראשון בבית הכנסת שלו ומיד בסיום התפילה
צעד כל הדרך לרמת גן בעודו מוודא שאינו חורג מעמודי תחום השבת.
מרחוק הספיק לראות את הנכד בין שתי אמהותיו נכנס פנימה. הוא
עמד והקשיב אחוז התרגשות,  כשדמעות של אושר וצער זולגות
בלחייו.
הוא נזכר גם איך פנה אליו הנכד בהיסוס ושאל האם יוכל ללמדו את
ההפטרה ואיך הסבים בתנאי שהנכד יחבוש כיפה בזמן הלימוד. ואיך
הנכד הסכים ללא היסוס. ואיך לשמחתו של ר' מנחם, מאז לא ירדה
הכיפה מעל ראשו. הוא גם זכר איך פעם אחת שאל אותו שכן סקרן
מיהו הנער ור' מנחם השיב בגאווה "תלמיד להפטרה" והשכן ענה
בפליאה מחמיאה "אתה מלמד?!".
והוא נזכר איך אחרי בר המצווה רק גבר קצב ביקורי הנכד אצלו,
איך במבט מעריץ ביקש לדעת עוד ואיך הוא, ר' מנחם עזר לנכדו
לצלול לעומקי ים התורה. ר' מנחם לא זכר של מי בדיוק היה הרעיון
אך כדי לחסוך מהנכד את הנסיעה הלוך ושוב, הוא החל לישון אצל
סבו ואימץ את מנהגיו. פאות מסולסלות וזקן צעיר ממש כאילו גדל
בבני ברק מלידתו. וליבו של ר' מנחם עלץ על נפלאות העולם וכוחה
של תורה. כמה שאימו של הילד התאמצה לברוח מעולמו, הנה בחלוף
דור אחד בלבד והרכבת עלתה מחדש על הפסים. לא פעם תהה ר' מנחם
מה מניע ילד חילוני כנכדו להתאמץ ולחזור בתשובה. כששמע מהנכד
על עולמו הקודם, הבין. בית ריק, אפוף שעמום ושתי אימהות עסוקות
מדי. האחת, מדענית המרוכזת בעבודתה המדעית. השנייה (בתו של ר'
מנחם) עסקנית ציבור העסוקה ראשה ורובה בהקמת ארגון ארצי של
זוגות חד מיניים. מהנכד הבין שאת פגישותיה היא מקיימת על אותו
ספסל בפארק שלידו צעד הנכד את צעדיו הראשונים. ר' מנחם זכר
היטב את ספסל העץ לעברו צפה מרחוק, שהרי הוכרח להתנתק מבתו
הסוררת.
ואז נזכר ר' מנחם ביום בו גילה לו הנכד שבכוונתו להתגייס לצבא.
ר' מנחם העלה שורת שאלות והנכד הרגיעו שיוכל לשמור על עקרי
האמונה גם במסגרת השירות הצבאי. למרות זאת, ר' מנחם דאג. כרזות
ענק על לוחות המודעות שבעיר הזהירו מפני גיוס לצבא השמד.
ההתייחסות הברוטאלית לחיילים ולמשפחותיהם בעיר, הפחידה אותו.
הן במו עיניו ראה כיצד המון רודף אחרי חייל במדים ברחוב הראשי
ומשליך עליו אשפה. לפיכך ר' מנחם והנכד טיכסו יחדיו עצה איך
אפשר גם להיות חייל, גם חרדי וגם לגור בבני ברק. ואמנם, סודם
לא התגלה. ר' מנחם לא גילה לאיש שנכדו, המתגורר עימו, התגייס.
הנכד מצידו הקפיד להשאיר בצבא את מדיו ולבני ברק היה מגיע לבוש
כאחד מתלמידי חכמים. אמנם שזוף, אך הרי גם בין יושבי המתיבתא
יש המשתזפים מן השמש החודרת מבעד לחלון או שנוהגים לומר משניות
על גגות בית הצופה לדירת זוג חילוני...  
היה ברור לר' מנחם שאל לו לחשוף את אבלו בפומבי. לכן, כשעלה
הבוקר, אזר כוח ויצא לעבודה. רק חדי עין יכלו להבחין שעל ראשו
מונחת הכיפה המובחרת, זו השמורה אצלו לימים מיוחדים.  איש
בעבודה לא שאל לפשר העצבות שעל פניו. ר' מנחם לא דיבר עם איש
כל אותו היום. הוא פעל כאוטומט, ניקה ואיבק היכן שנדרש כמו בכל
יום אחר. אבל בעודו מקרצף, הוא הוגיע את מוחו איך יבשר לבתו על
האסון. אמנם הנכד רשם רק אותו כשאר בשר למקרה אסון, אבל בכל
זאת, היא האימא. אלא שכל קשר עימה נאסר עליו. יכול היה לבקש
מהמודיעים שיסורו גם אליה, אך הוא לא חשב על כך כשהיו בביתו
והם לא השאירו אחריהם מספר טלפון. מה יעשה?
לבסוף, נמצא פתרון.
למחרת בבוקר הקדים ר' מנחם לקום. הוא צעד בשבילי הפארק שעדיין
היו אפופים בערפילי הבוקר. מעל האגם שרר אד לבנבן וכמה ברווזים
חומים נמנמו בשולי הקנים. מעת לעת הגיח מתוך הערפל רץ בלבוש
ספורט  צבעוני. ר' מנחם לא טרח להביט ברצים. הוא ידע בדיוק לאן
עליו להגיע.
מאוחר יותר באותו הבוקר ניצב לו פועל ניקיון לבוש בגדי חאקי
מול אחד מספסלי הפארק. הוא הביט במודעה המודבקת על הספסל
והתלבט האם להחשיבה כאשפה. את תוכן המודעה לא ידע לקרוא אבל
מתוך שזיהה את המסגרת השחורה, הבין שהמודעה קשורה במוות. כל מה
שקשור במוות הפחיד אותו ולכן החליט להשאיר את המודעה במקומה.
מתוך כבוד למת, הוא ניקה את סביבת הספסל מעלי השלכת בקפדנות
יתרה.