אני מפעיל את החושים שלי על דברים שאני לא צריך
אני מריח ריחות שעולים הרבה מעל העיר הזאת
וגם אם העיניים אומרות אחרת,
אני רואה דרך דלתות נעולות של מעלה
בינינו שנינו יודעים שמשהו נרקם בינינו,
אבל אנחנו מעדיפים לטרוק דלתות
כולם ממזמזים את הזמן, וגם אנחנו,
כי אנחנו פוחדים, כי אנחנו עצלנים,
כי אנחנו מפקפקים בקולות הפנימיים
הרי כל מה שמלמדים אותנו ואומרים לנו,
הוא שלולית רדודה, ונוח לנו להאמין,
כי זה יותר קל
מי ירצה לקפוץ לעמוקים?
אבל בלי לדעת בכלל,
אנחנו חופרים את בריכת המים העמוקים לאלו שיבואו
אנחנו מזיעים ולא בשבילנו,
אלא לאלה שקוראים שורות אלה עשרות שנים מעכשיו
ואולי גם אנחנו נהיה, בצורה אחרת, בגוף אחר
ונדע ונבין יותר
ואת לא תלכי ממני, ואני לא אלך ממך,
ובכלל לא יהיו סיבות
אנחנו נלחמים כשבידינו קני סוף במקום חרבות,
והיקום עומד עצל ומשתומם
כל מה שאנחנו, כל מה שיכולנו להיות,
כל מי שאנחנו באמת,
הכול עומד למבחן הזמן - שמ-עבר לזמן
ואולי ככה זה צריך להיות, ואולי אלה אנחנו שמערימים מכשולים
בדרכנו,
אבל באמת שלא נדע אחרת - כשלא נותנים לנו לדעת אחרת
כי כשצוללים לעמוקים - לא רואים כלום
אף-אחד לא מתחזק מים עמוקים עכשיו,
אף-אחד לא שם רהיט או רעיון להישען עליו
אז במקום זה אנחנו מרגישים, אבל לא יודעים,
ושרים לה-לה-לה בעודנו הולכים בחשכה,
עם פנס קטן מאוד
אבל פעם גם פנס קטן לא היה. |