[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
אחת מפעם שמתרחקת

הוא חצה את הכביש במעבר חצייה וחריקת הבלמים הייתה כל כך חזקה
שלקח לו שבריר שנייה להבין שזו חריקת בלמים ולא, אולי, שאגה של
נמר שן-חרבי; מטומטמת אחת בהונדה אקורד אפרפרה התעסקה בנייד
שלה ולא הבחינה שיש לה אדום, וכשכבר כן הבחינה התבלבלה כנראה
בין הברקס לגז. שנים של אמנויות לחימה פלוס שנים של מחשבות על
המוות עשו את שלהן והרפלקסים שלו פעלו מהר, קפיצה במקום והטיית
תנופה ושיווי משקל, הוא התגלגל על המכונית כמו איזה נינג'ה
עירוני, והמחשבה הראשונה שעברה במוח הפגום שלו הייתה ענת.
השנייה הייתה 'מוזר' והתייחסה לראשונה.

הרגשה של מבוכה מעורבת בסקרנות אינטלקטואלית מילאה אותו, בגלל
שמה פתאום צצה ועולה ענת, עכשיו ברגעיו האחרונים, כשהוא עושה
את דרכו במעין סלטה משולשת אגב סיבוב בורג מעל למכסה המנוע של
ההונדה אקורד הזאת? כלומר, הוא לא יכול להיות צבוע ולנסות
להכחיש, כשהוא עוד שנייה נמרח על השמשה הזאת, שהיא כלומר ענת
לא הופיעה לו מדי פעם בשעות הקטנות של הבוקר כאילו היא הגיעה
באיחור ולא נכנסה לחלום הרשמי. אבל עכשיו, כשהשאלה היחידה על
הפרק היא האם השמשה הזאת תישאר שלמה או תתנפץ ותגזור אותו
לגזרים, אז  איך אומרים, יש זמן ומקום לכל דבר.

הפעם הראשונה שפגש את ענת, או יותר נכון שענת פגשה אותו, הוא
היה חייל והתייצב בבסיס הדרכה חילי לקורס מש"קי מרגמות. הם
התחלקו לצוותים שנקראו 'קנים' ולכל קנה היתה מדריכה. הוא היה
בקנה של הגר, בלונדינית דקיקת עצמות שנראתה כמו יבוא סקנדינבי,
שבאותו זמן עוד לא ידע לפרש את המבטים שהיא, ושאר המדריכות,
היו נועצות בו. בלילות באוהל החיילים היו פותחים את הג'ורה על
המדריכות: ליז נראית כאילו יצאה מסרט כחול, רק צריך לעשות לה
דיבוב בגרמנית. ענת מספיק קטנה כדי לקפוץ לתוך הקנה של המרגמה
שמונים ואחת ולענג את עצמה עם הנוקר. טל מושבניקית אז היא
יודעת דברים. נטלי בטח צריכה להיות למעלה. וכו'. הוא נשאר מחוץ
לזה. היה לומד את החומר של הקורס מהמחברת שלו, מנקה את הנשק,
עושה מאה שכיבות סמיכה, מאה כפיפות בטן, הולך לישון, קם
לשמירה, חוזר לישון. לא התעסק עם אף אחד ורצה שאף אחד לא יתעסק
איתו. למד לקח ממה שהיה בקורס מ"כים והנסיונות העקרים שלו
להשתלב, או לפחות חשב שלמד את הלקח.

אולי דווקא זה מה שהביא לחיכוכים כל הזמן - הרצון שלו להישאר
בחוץ, היה משהו שהחבר'ה התקשו להתמודד איתו. אין אאוטסיידרים
בצבא. ואולי קצת הגזים עם השכיבות-סמיכה. איך שלא יהיה,
השטויות הרגילות של צנחנים-גולני ושל ותיקים-צעירים התחילו על
אש קטנה והגיעו למכות בשבוע האחרון של הקורס, כשגולנצ'יק אחד
תפס אותו בחולצה; הוא שחרר לו קרוס ימני יפהפה אחד כמו שלימדו
אותו והראש של הגולנצ'יק ההוא נחבט במכסה תא הלוחמים של הנגמ"ש
ב'גונג' מהדהד שנשמע עד השין-גימל. כשהם חזרו למאהל הגר המסכנה
לקחה אותו הצידה וניסתה לנהל איזו שיחת מדריכה-חניך שבה הוא לא
השתתף ורק אמר לה, תחזרי לחברות שלך, שבו שם בשורה ותבייצו על
מה-שמו, הגולנצ'יק. הוא היה עייף ומלוכלך  ונמאס לו לחלוטין
מבני האדם האלה והשטויות שלהם.

איך שלא יהיה, לענת הוא לא שם לב. חוץ מהפעם ההיא שמישהו בקנה
שלה התרשל בקריאת הזוויות וגרם לשגיאה של מאה מטר בכינון, וענת
קיבלה על זה שבת. באוהל כולם ציינו שזה לא פייר לפני שהמשיכו
לדיבורים הרגילים.

עכשיו, כשהבחין שהרגל שלו מהברך ומטה מצויה בזווית מאוד לא
טבעית לגוף, נזכר בפעם השנייה שענת פגשה אותו. היו שלוש בסך
הכול. ואיפה הרגל השנייה? רגע, איזו רגל זאת? זה לא אמור לכאוב
כבר בשלב הזה? בכל אופן. אחרי כמעט שנה, הוא היה בקורס קצינים.
לילה אחד הודיעו, יש התפרעויות בשטחים, זה עלול להתפתח למשהו
רציני, אנחנו מוקפצים, לקחו את הציוד שלהם וירדו למטה. הלך עם
הציוד שלו על הגב ותהה מה בדיוק קורה, והיתה תכונה רבה למטה -
כנראה שמשהו רציני הפעם. הצוערות של קורס קצינות עמדו שם
בשלשות ואז תפסה את עינו בחורה אחת שעמדה בשלשות והתבוננה בו.
יפהפייה, אפילו כשהיא עומדת בשלשות באמצע הלילה בבה"ד 1.
תלתלים חומים אסופים, עיניים גדולות, ופנים ערים ומלאי חיוניות
שנועדו לחייך, למרות שכרגע היא נראתה מתוחה קצת, כשהתבוננה בו
ישירות מבלי למצמץ...
"היי."
ואז היא חייכה, ואמרה "היי" בחזרה ואת השם שלו כאילו להדגיש
שבניגוד אליו, היא זוכרת שמות, ושאלה מה נשמע עם נקודה בסוף
ולא עם סימן שאלה.
והוא עמד שם, כפוף עם כל הציוד שלו מועמס על הגב, והחבר'ה שלו
ממהרים לטיולית, כי יש הקפצה והתפרעויות בשטחים...
הנהן, והמשיך ללכת.

מה הייתי אמור לעשות? תגידי לי את, גברת נהגת, שעדיין מחזיקה
את הפלאפון שלה ביד אחת, מה הייתי צריך לעשות? לעזוב הכול,
לגשת אליה מול החברות שלה בשלשות וכל זה? לצעוק לה מה הטלפון
שלה? היתה הקפצה. הקפצה.

כשהוא פגע בשמשה היא נסדקה בקול מעיכה אבל לא התנפצה, והוא
הרגיש שהוא מתרסק. משהו בעוצמה של פיל נכנס בו בכל חלקי הגוף
בעת ובעונה אחת. התנופה אזלה והוא התחיל את המסע בחזרה למטה
כמו עלה נושר בסתיו, בלי סלטות וסיבובי-בורג הפעם, פשוט בנזילה
אלימה כלפי מטה.

הפעם השלישית הייתה כעבור כמה חודשים, הוא ועוד מישהו נסעו
לבאלי"ש למשוך את הנגמ"שים לתרגיל המסכם שלהם. הוא זכר איך חצה
את חניון הרק"מ בשעת אחרי-צהריים, רוח חמה זרקה חול מסביבו
ועליו, לתוך משקפי האוקלי המזוייפים שקנה בתחנה המרכזית כי
כולם בצבא אז הסתובבו עם כאלה, וחשב שעוד מעט תהיה שקיעה
מדברית והוא יוכל לגנוב כמה דקות של הנאה שקטה בתוך ים האנשים
שהתרוצצו שם. ושמע מישהי קוראת לו.

הוא הסתובב וראה את הקצינה מתקרבת אליו. ולא זיהה כל כך, סימן
שאלה בשפת סימנים אם היא התכוונה אליו, והיא המשיכה ללכת
לכיוונו וחייכה. שוב, החיוך שלה. למרות ששניהם כבר נראו עכשיו
יותר בוגרים ופחות מהירים. גם היא היתה חמושה במשקפי שמש,
וכובע מצחיה הצניע מהעולם את התלתלים החומים האסופים שלה.
כשהוא זיהה, כמו בפעם הקודמת, הוא אמר "היי".
"היי."
"אממ... יעל?"
"ענת."
ואז הוא אמר "בואי לא ניגרר לקטנוניות."

מגיע לך להידרס, מגיע לך. סליחה, גיברת? עזבת כבר את הפלאפון?
תשמעי, חכי עוד שנייה עד שאני נופל מהמכסה מנוע שלך בחזרה
לכביש ואז תלחצי על הגז עד הסוף. אוקיי? יו-הו, את רואה אותי?
מה את מכסה את הפנים, זה לא את שנדרסת פה. את איתי? על הגז, עד
הסוף, אוקיי? תוסיפי גם איזו סטירה. אל תדאגי, זה מגיע לי.

"אז מה את עושה עכשיו?"
"פה."
"עדיין במרגמות?"
"כן. לא בורחים מזה, הא?"
"אני הצלחתי."
"מה איתך?"
"מושכים מפה את הנגמ"שים לתרגיל המסכם."
ואולי עוד כמה צלילים מגומגמים. הוא הביט בה. הביט למקום אחר.
הביט בה.
ואמר, "טוב, אז אני צריך לזוז. נחמד לראות אותך."
השניות שעברו היו ארוכות כמעט כמו השניות מאז שהמכונית הזאת
נכנסה בו, הוא חיפש מה להגיד והיא חיפשה מה להגיד והיה אפילו
איזה "ביי" והיא הסתובבה והלכה, ועכשיו עם התמונה הזאת של ענת
המתרחקת בתבוסה מגיע גם הכאב שהאדרנלין השהה עד עכשיו. וכעת
כשהוא מתנתק מהשקע שהגוף שלו השאיר במכסה המנוע ונשמט אל מעבר
לו, למטה למטה למטה והוא חשב:

אלעד, ככה קראו לו. הבחור שהיה איתי שמה בבאלי"ש. אלעד קסטל.
מחטיבה מאה שמונים ושמונה. כשענת הלכה, הוא עמד כמה שניות
והסתכל עליי; אבל לא אמר דבר, עצר את עצמו. אולי גם אותו צריך
לדרוס.

לא לימדו אותי אף פעם, ענת, לא לימדו אותי מה לעשות ואיך, ולא
ידעתי. ואת יודעת מה? גם את יכולת לומר משהו, שם במדבר. לא כל
מה שדפוק בעולם זו אחריות שלי, בטח שלא עכשיו כשאני אוכל את
האנצ'ילדה הגדולה. שלום ולהתראות.

המחשבה האחרונה כשפגע באספלט היתה, שענת עכשיו מן הסתם התחתנה
והיא מאושרת, או אפילו התגרשה והיא מאושרת, עם ילדים מעט או
הרבה, וכשאתה תמות כמו כלב לבד ובלי אף אחד על הכביש הזה שאתה
לא זוכר למה רצית לחצות אותו מלכתחילה, כשיצטרכו לחפש מניין
בשביל הלוייה שלך, כשייקח חודשים עד שאיזה שכן ישים לב שאתה
כבר לא כאן, שום טענה לא תהיה לך. לא אחד, לא שניים, שלושה
צ'אנסים פספסת.

"זה בסדר, אתה בסדר. חטפת מכה בריאה, זה הכול." צעק עליו מתנדב
מד"א בקולי קולות, בעוד אנשים מתקהלים על המדרכה ומצביעים.
הגיהנום בטח מורכב מהתקהלות של אנשים עומדים ומצביעים עליך,
אמר לעצמו, ויפהפייה אחת מפעם שמתרחקת אי אז כשאתה ילד טיפש,
ורוח מדבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זרקו לי מטבע של
עשר אגורות
פגע לי בעין
מעניין איפה הוא
היה קודם

מחוסרת בית
איסטניסטית


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/9/17 10:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה