במבט נצור
אני כומסת
זכרונות ואהבות,
שתיקות ותשוקות,
רגשות צרובים
על הבשר.

עיתים הם מחלחלים אל חוץ
ולוגמים מן ההפקר,
חותרים בחשיכה
אחר גוף זר מוכר,
שיוכל להכילם אל עצמו
ולראות את תוכם.

כשהם פוגשים בעיניים חומלות,
הם מתירים את רסנם,
לרגע מביטים בעצמם
מבעד לקורי העצמי המלקים,
בהתרגשות נרעדת,
קורנים.

וכשהכל נחתם לכדי שקט,
שבים ומתכווצים פנימה,
מעט פחות נצורים,
מעט יותר אוהבים וחומלים,
עטופים בזכרונות מרעידים,
ומשוועים לרגעי הפז הנדירים,
בהם יוכלו לפרוץ מבעד לסדקים,
אשר רחבו בינתיים.