אבא,
כששואלים אותי "מה הולך איתך" ו"למה את מסננת כבר בפעם החמישית
השבוע",
הדבר היחידי שאני יכולה לענות זו האמת,
הדבר היחידי שאני יכולה לענות זה "הייתי עסוקה, מצטערת".
טוב,
אולי זה שקר.
אני לא מרגישה צער, או חרטה על זה שאני ממשיכה ללחוץ על
לחצן"השתק" בפלאפון הגוסס שלי בזמן שמתקשרים אליי,
אני לא מרגישה שאני צריכה לענות
למרות שאני יודעת שסביר להניח שאני צריכה;
כי זו כבר הפעם הרביעית שהפלאפון מצלצל לנוכח אותו המספר ב10
דקות האחרונות,
ונורא ייתכן שמישהו מת
או שקרה משהו נוראי אחר שמחייב אותי לבדוק מה כל הלחץ.
שוב, אני צריכה לענות
אבל אני פשוט דוחפת את הפלאפון אל מתחת לכרית וממשיכה לזפזפ
בערוצים שבטלוויזיה.
לפעמים תופסים אותי לא מוכנה,
כשאין לי אף תירוץ לשלוף מהשרוול ל"למה אני ממש לא יכולה
להיפגש השבוע",
אני נלחמת בעצמי להפסיק לחפש סיבות ללמה לא,
אבל אז אני לא מוצאת סיבות ל"למה כן?".
זה גלגל כזה שאני תקועה בו כבר כמעט שנה, אבא.
אבא, גם הוא הלך בדרך כל כך מכוערת והשאיר שובל ענק של שנאה
עצמית ושל וויתור.
אני לא מדוכאת אבא,
אני פשוט אף פעם לא שמחה;
אני עצובה כשאני בהכרה מלאה והעצב הופך לאדישות כשאני מוצאת
דרך לנתב את המודעות אל הלא נודע,
אני מוצאת דרך להעיף דרך האף את מה שאני לא רוצה להרגיש,
ואני נופלת חזק כשאני נוחתת בחזרה ואף אחד לא שם כדי לתפוס
אותי.
אבא, הייתי צריכה לצפות לכל הדברים האלו כשצפיתי בך מהצד עושה
תנועות כאלו אגרסיביות עם הידיים לכיוון אמא,
בזמן שהיא נדחקת לפינה,
ושעה לאחר מכן מדחיקה כל מה שקרה
כאילו מעולם לא נברא,
בתקווה שלא תמשיך לסיבוב הבא.
אבא,
שלא תבין לא נכון
אני לא מאשימה אותך שנהפכתי לאדם שאני היום;
הרסתי ובניתי בעצמי כל חלק וחלק ממני,
אך מה שכן
אני מדי פעם מתפללת שיום אחד תבין,
שאתה זה שניפץ אותי מלכתחילה;
הייתי צריכה דמות של אב וכל מה שסיפקת לי זה דמות של אפס שבורח
כשקשה לו,
בלי לתהות לגביי ההשלכות ומה שאתה משאיר מאחורייך.
אני מניחה שאם היית נשאר, אולי גם לא הייתי מחכה עד לצלצול ה8
בכדי לענות
אולי היה יותר קל לחדור את הבונקר שבניתי סביבי
ואולי, אבל רק אולי
לא הייתי נמשכת רק לגברים שעתידיים לעזוב אותי כשקשה.