התעוררה אצלי בעיה רצינית. נדמה שהמדע הוכיח שאין דבר כזה
נשמה. את כל חלקי האישיות אפשר להסביר במונחים כימיקלים. אך
חשתי אחרת - כל בן אדם ובן אדם נראה לי אחרת. אז איך זה שלמרות
שכולם רוצים את אותו הדבר, כולם עובדים באותה הדרך, כל אחד
באמת ובתים שונה? נראה כי דווקא מכל הדברים, המקום בו הכי קשה
למצוא לו מילים זו האפשרות להסביר את ייחודו של כל אדם ואדם.
תסכימו איתי, ואני בטוח בכך: שאף אדם לא באמת ניתן לתיאור כנה
ומספק אף במעט, כשהמונחים הראשיים בלקסיקון הם 'מופנם'.
'כריזמטי'. 'מחושב'...

אין אדם שאוהב מדע וחקר יותר ממני. אין אדם שמתעב אמונות תפלות
ופרימטיביות. לכן הכשל הזה הותיר בי חותם עמוק. ולכן התחלתי
להסתכל על אנשים בצורה שונה. החלטתי לנסות להבין לליבם, ככל
האפשר. ושם, מן הסתם, אם אכנס מספיק עמוק, ואהיה מספיק כנה,
אמצא תשובה כלשהי. ואכן, בני אדם עסוקים בעיקר בקונפליקטים
מיותרים למדי. שמכריח האגו, שאותו מכריח צו האבולוציה. שהוא
למעשה חובה, עבור שרידה ורבייה. וככל שהתעמקתי נחשפתי לצדדים
אפלים יותר. וככל שהתעמקתי, כך הסתקרנתי יותר. וככל שהתעמקתי,
כך נחשפתי יותר ויותר לעבודה שקיימת נשמה. נשמה - זאת אומרת,
כל אדם חווה דברים שונים לחלוטין. אולי הם חווים את אותו סוג
של טראומה, אך לא את אותה הטראומה בדיוק. ובטח שלא את דרך
ההתמודדות, ההשפעות, שמושפעים מדברים אחרים בחייו של אדם. שגם
הם שונים לחלוטין, בכל אישיות ואישיות. בהתאם לכך, כל אדם מפיץ
רוח כללית על הסביבה, רוח ספיציפית וייחודית..שמושפעת
מהאירועים הספיציפיים שקרו לאדם איתו. כך שאין זה הגיוני,
לוגית, מתמטית אפילו, שאנשים יהיו זהים. כך זה מוכח שלוגית,
לכל אחד ואחד מאיתנו יש נשמה. אך לא בסגנון המקובל, אדם לא
נולד עם נשמה. האדם יוצר את הנשמה שלו. באמצעות הסביבה,
באמצעות רוח ייחודית וספיציפית, שמתבשלת, בתנאים הספיציפיים
שלה.