אתה מוצא את עצמך באיזה ערב חמישי יושב בדירה שלך עם האקדח
טעון,
בזמן שאתה חושב מחשבות מעורפלות אתה משחק בו בידיים,
מלטף את הקנה, נדלק מהמרקם האלסטי
גם אם ייפלט כדור, תוכל לומר שזו טעות של תמהונים;
או שלא תוכל לומר כלום,
כי הכדור במקרה יפלס דרכו אל תוך הלוע שלך,
תוך כדי שאתה מחייך את החיוך העצוב בעולם
תמיד כיף לחתוך מתח מיני של שנים אחורה.
לפני שכולם יבהלו תוכל להסביר שאתה בכלל לא דכאוני, ואתה אפילו
די מחבב את החיים.
אתה מחבב את השכנה מהקומה התחתונה, ואת ציוץ הציפורים
גם את זה שהתנועה מתחילה בסביבות 6 וחצי בבוקר,
ומפריעה לך בכלום שאתה עושה, אתה אוהב.
אתה מוצא את עצמך עם האקדח טעון למרות שבכלל אין לך אקדח,
אבל אתה עייף, מסוג העייפות ששינה לא מחפה עלייה
מהסוג שהפסיכולוגיה עדיין לא הצליחה להסביר,
ופרויד היה מקשר אותה ליחסים דפוקים עם ההורים.
בבית הספר הבטיחו לך שיש בך המון פוטנצייאל,
אולי תיהיה עורך דין, תעבוד בשביל המון כסף
תפתח עסק עצמאי,
הרי אתה לא אדם שעובד בשביל לפרנס תחת של מישהו אחר;
בזמן שההוא חוגג על הכישרון שלך ומחלק לך אחוזים.
חבל שהיום כל בן אדם שני הולך ללמוד עריכת דין, וכבר אין מספיק
כסף במקצוע הזה.
חבל שבכל אסיפת הורים השתמשו בקלף "פוטנצייאל לא ממומש"
בכדי לרכך את העובדה שלילד פשוט יש גנטיקה דפוקה,
וה"פוטנצייאל" שבו נוטה יותר לכיוון עובד דלפק במקדונלדס;
כמה חבל שמילים כל כך משמעותיות איבדו את מהותן,
כמו בחורות בהירות שיער, ומזון מהיר ב1 בלילה באבן גבירול שבתל
אביב.
למרות שנשרת מהלימודים כי העדפת להשלים שעות שינה
העייפות לא הרפתה מאחיזתה;
נו מילא, היא בין היחידים שנשארו איתך
אז למה לא לתת לה מקום של כבוד בחייך,
ולהפסיק להילחם בה?
השקר הקבוע של "אני מרגיש בסדר, אני פשוט עייף" כבר לא כזה
שיקרי,
לא שזה גורם לך להיות אדם טוב יותר
או להרגיש אחרת בנוגע לעצמך.
יש לך בעיות, יש לך גם חשבונות לשלם
יש לך מערכת יחסים מפורקת להיאחז בה וכלב להאכיל,
זה בסדר גבר, אתה לא לבד.