ימים שהיו וימים שעוד לא,
מתערבבים במוחי,
כמו אבן על בית החזה,
מכבידים על הנשימה,
זרימת האוויר כמעט נעצרת,
אך הזמן לא מרשה.
הדופק עולה עם כל מחשבה,
אכול אשמה על ימים שעברו,
מחשב ושומר הישגים,
מבקר בלי הרף ומכה על חטא,
על כזה שהיה במציאות,
על כזה שהיה בחלום בהקיץ,
על זה שלא היה מעולם.
מתכנן ימים חדשים,
אבל נסחף לשגרה,
הזמן מתקתק ועובר,
מפחד לאבד את כל מה שהיה,
משותק במקום מחשש של מה שיהיה,
לטוב ולרע, זה לא משנה,
התנועה עצמה מאיימת, עצורה.
העולם מתכווץ לראשה של סיכה,
סיכה של שגרה לא יציבה,
נעוצה במפת מערבולת הזמן,
אשליית ביטחון קבועה בעין הסערה,
ואז מחשבה, אחזור אל החוף,
אחליף מפה ואצא שוב למסע,
אך סירה שיצאה ממשיכה.
מנסה לעצור את נחשול הזמן,
לשלוט במסלול, נאבק ונלחם,
כוחי אוזל לאטו, מרפה,
הסירה על הגל מתייצבת,
מתקדמת במסלול משלה,
אוגר כוחות ומביט אל האופק.
התנועה ישרה, מהירה, חלקה,
סוף כל סוף התנועה משוחררת,
כבר לא נאבק, מביט על הכל,
עכשיו אוכל להיות פה, ברגע הזה,
פה ועכשיו, רק להיות,
משוחרר בשלווה וברוגע. |