אל תנסה להבין אותי.
תפסיק לנסות לקרוא אותי,
אני זרוקה פה כבר חצי שנה כמו ספר פתוח,
מלאה אבק,
והמחנק;
הכריכה בלויה,
והמילים, הן דהויות ודביקות בגלל הקפה ששפכת עליי בשבוע שעבר;
אני ספר פתוח של היד החמישית,
או השישית
והלוואי שהיית מפסיק לרפרף עליי עם העיניים הגדולות שלך,
כאילו, שבעוד שנייה בדיוק לא תסיט את מבטך בחזרה לטלוויזיה;
כי אם היית טורח לדפדף במקום להתקע על התקציר,
היית נתקל בעמוד 56 ואולי אפילו היית מתעניין
היית שואל,
"למה הוא קרוע
ואיפה החצי השני?".
תפסיק לשאול אותי,
למה אני זורקת לפח
עמודים ממוספרים;
למה אני קורעת מעצמי פיסות זיכרון
ואיך זה שאף פעם,
לא אוזלים לי הדפים?
לא שזה משנה לך כל כך,
הרי בנינו
אתה אפילו לא מצליח להבדיל
בין "שׁוּרוּק" ל"לַקֻּבּוּץ".
מונח לך על המדף שלצד המיטה
הספר הראשון מתוך סאגה של פרוזת נעורים חדשה,
והכריכה שלו כזו..קשה;
אתה אוהב ספרים עם איורים,
וכבר מאסו עליי חוברות הצביעה שלך
כי אתה גבר בן 30,
ועדיין לא מצליח שלא לצאת מהקווים
למרות שאני מדגישה לך מסביב,
כל פעם מחדש, ונגמרים לי הצבעים.
כבר חצי שנה שאני זרוקה פה,
לצד חצי כוס קפה שחוממה פעמיים במיקרוגל
לא שזה כזה משנה לך,
כי בלאו הכי אתה מצליח לראות רק את חצי הכוס הריקה
ואפילו אז, הבחירה שלך היא למלא אותה בעשן של סיגריות.
בכל שאיפה שלך,
אני תוהה מתי יגמר לך האוויר עד כדי שלא תוכל לעשן יותר
כי אתה כל כך מלא בעצמך,
שאין מקום לשום דבר
ולאף אחד אחר.

למרות הכל נדמה לי שמה שהכי כואב לי,
זה שאתה זוכר להקליט את משחק הכדורגל שאמור להיות משודר היום
בטלוויזיה;

אבל שוכח עם כמה סוכר אני שותה את הקפה(?).