שבע וחצי בבוקר. השעון מטרטר לי שוב ושוב. אני מתמתחת - מותחת
את כל אברי, מפהקת בעצלות. קולה של אם נרגנת מהחלון בחוץ,
מזרזת את ילדיה להכנס לרכב. קרן שמש שולחת קרניים מהחלון
הפתוח, מדגדגת את נתי - מנסה לחמם: קום תראה כמה היום הזה יפה,
קום ובוא אלי, בוא אלי, צא החוצה. הוא מתהפך לצדו השני, נאנח
בכבדות. אני יוצאת מהמיטה, מתקלחת בזריזות, נותנת למים החמים
לשטוף את גופי העייף ברכות. אני מכינה שני כוסות קפה: נס עם
כפית סוכר לי, ושחור לנתי. אני מכינה לנו גם סלט קינואה ודייסת
שיבולת שועל. אני נכנסת לחדר השינה, מלטפת את שערו הרך ברכות:
אולי תקום, אני לוחשת. ליבי פועם בתקווה. אולי תקום נתי, תראה
כמה יפה היום בחוץ. הוא מרים ראשו מהכר, מנסה לסלק ברוגז את
השמש שמציירת צורות על פניו, מנסה לקרוא לו לשחק עמה, ממצמץ
בעיניו ומביט בי בתדהמה. תניחי לי, הוא לוחש, תלכי לעבוד
ותניחי לי כבר. כמה פעמים צריך לבקש?

הוא מתרומם מהמיטה, סוגר את התריסים ברוגז ומחשיך את החדר.
נשכב חזרה במיטה ומכסה את עיניו במרפקיו. אני ניגשת למגירה:
אני לוקחת משם את קופסת האסיוול ומשאירה לו שניים למקרה חירום.
את השאר כמובן שאשא עמי כל היום, אסור שיהיו כדורים בבית. לא
כאלו בכל אופן. מהקלונקס אני לא משאירה כלום. האסיוול יספיק לו
להיום, רק חסר לי ששוב יעשה קוקטיילים של שתיה וכדורים ואצטרך
להזעיק את מד"א בפעם החמישית החודש. הם כבר מכירים אותי היטב.
מה המצב נירה, הם שואלים כשאני שוב מתקשרת. מה קורה איתו
עכשיו? ואני מגמגמת, נבוכה כל כך. הוא שוב... אני ממלמלת קולי
חנוק. הוא שוב עשה. רק תבואו, תבואו בבקשה, תבואו עכשיו.

בקופסת הכדורים הצהובה אני מניחה את האביליפיי יחד עם הסרקוואל
לפי הסדר. ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שבת. אין
יום מנוחה ואין שבתות. כל יום צריך לקחת. לפחות 3 פעמים ביום
לפי הרופא. אני מביטה בכדורים, סופרת. האביליפיי כמעט נגמר.
אני צריכה לזכור לבקש מרשם חדש עד היום, אני צריכה לזכור לעבור
בבית המרקחת אחרי העבודה לקנות קופסה חדשה. הסרקוואל יספיק
לעוד חודש, לפני שבוע חידשתי את המרשם. אני צריכה לזכור לרשום
ביומן מתי צריך לחדש שוב. אני צריכה לזכור להתקשר מהעבודה
להזכיר לו לקחת, לבדוק אחר כך את המלאי ולראות אם לקח. בערב
הוא צריך לקחת סרקוואל, אני צריכה לזכור להכין לו אותו יחד עם
ארוחת הערב.

גלינה מקבלת את פני בעבודה בקריאות צהלה, עיניה זורחות באור של
אהבה ושמחה גדולה. בעלה הכין לה הפתעה קטנה: טיול לפאריז
לחגיגות החמש שנים ליום נישואיהם. הוא יודע כמה היא רוצה
לנסוע, כמה היא מתאווה לראות את מגדל האייפל, לבקר במוזיאונים
ללחוש לו בתשוקה  בצרפתית עילגת "לס מוואה טמה" ולהצטלם איתו
לאור הירח בסימטאות המופלאות של צרפת.

ביום נישואינו השלישי, בישלתי עברו בקפידה את הדג שתמיד אהב,
קניתי בקבוק יין, קניתי בושם וכרטיסים להצגה. שיכורה מהיין
ששתיתי לבדי, ומתנדנדת הגעתי לחדר השינה, הוא שכב שם עיניו
בוהות בתקרה. "מזל טוב אהוב שלי, יום נישואין שמח". מיקמתי את
הבושם על השידה לידו. עיניו בהו בדיוק באותה נקודה בתקרה, שבה
בהו שבוע קודם לכן. לפעמים גם אני מביטה בנקודה הזו. התקרה
מתקלפת מעט ובדיוק במקום הזה יש חור קטן של סדקי רטיבות שהגשם
הצליח לחורר בקירות ביתנו ובתקרה. יום אחד אבקש חופש מהעבודה
ואקנה צבע ואסייד הכל. אולי כשלא תהיה לו נקודת רטיבות לבהות
בה, יקום פתאום. כשהסדקים יסויידו וישוייפו היטב, יאלץ שוב
להביט בי ויזכר באישה שבה התאהב פעם. אותה לקח בשנים הראשונות
למוזיאונים, הצגות, שהצחיק אותה עד דמעות, שלחש לה כל לילה כמה
הוא אוהב . שליטף את שערה והציע לה את חזהו כשהייתה עייפה
ועצובה .

אני מתיישבת במקומי ליד המחשב הישן לוגמת באיטיות מכוס הקפה
שהכנתי במטבח. צריך להוציא מכתבים לכל העיתונים, להסביר את
המהלך האחרון של ראש העיריה, שעורר כעס בתושבים. בלי להתנצל,
רק להסביר, לדבר אל ההגיון שלהם. לספר להם כמה אנחנו בעיריה
אוהבים אותם, וכמה איכפת לנו וכן אם גם קטענו והרסנו כמה עצים,
זה רק כדי שנוכל לבנות עוד בתים עבורם, להוריד את עלויות שכר
הדירה והמשכנתא. כן, גם אנחנו בעיריה אוהבים טבע, אבל מציאות
לחוד וטבע ופנטזיות לחוד. אין מה לעשות. אלו החיים.

אני מטלפנת הביתה. שוב ושוב אני שומעת את אותו הצליל.האם
התעורר? האם יצא מהמיטה? האם הספיק לקחת את הכדורים? האם בכלל
הסכים לקחת את הכדורים? למה לעזאזל הוא לא עונה. אני דאגתי
להוציא את כל האסיבליים מהבית. דאגתי לנעול היטב את כל
החלונות. הקפדתי לקנות דירה הממוקמת רק בקומה ראשונה. אולי בכל
זאת אקח הפסקה מהעבודה ואסע הביתה לראות מה קורה ומה שלומו?
האם הצליח להתקלח ולצחצח שיניים או שעודו במיטה? בחנות המשקאות
יודעים לא למכור לו כלום ללא אישורי, האסיוול והקלונקס אצלי
בארנק. אז למה ליבי דופק בחזקה?

בדרכי הביתה ברכבת, מתיישב מולי גבר כהה עור, בעל שיער שחור
מתולתל. הוא מניח את מזוודתו השחורה על ברכיו ומביט בריכוז
בטלפון הנייד שבידו, מקליק ומחייך, מחייך ומקליק שוב. מדי פעם
הוא מעיף בי מבט חטוף ומיד בביישנות משפיל ראשו אל הנייד שרועד
בין אצבעותיו הגרומות. אני מביטה בו והתשוקה מתתפשטת בכל
איברי. כתפיו רחבות, חזהו שופע ומתחתיו מבצבצות שערות
מתולתלות, ניעור בי חשק עצום להניח ראשי על כתפו הרחבה, לבכות
בלי הפסקה ובלי בושה. לאפשר לאצבעותיו המחוספסות לבחוש בשערי,
לשמוע אותו לוחש לי: הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר ילדה.

אני עוברת בחופזה בבית המרקחת. תור ענקי לפני. אני מנסה שוב
לצלצל לנתי אבל עדיין אין כל תשובה. פי יבש, וגרוני חנוק. למה
הוא לא עונה? למה הוא אף פעם לא עונה?

הרעש הזה גונח נתי, כשאני נכנסת הביתה ומתחילה לנקות. אל תעשי
כל כך הרבה רעש, המחשבות מטריפות אותי, אני לא יכול להתמודד
עכשיו גם עם אלו שלך.

אני מנקה את הבית. ממרקת את הכיור באמבטיה, שופכת אקונומיקה
בשירותים, מחטאה, מטאטאה בקפדנות בכל פינה, שוטפת היטב. בודקת
בעיון את חריצי הסדקים בקירות שהרטיבות עשתה בם שמות. אני
אזמין איש מקצוע. תסייד הכל אומר לו. ותקפיד שלא יהיה אפילו
סדק רטיבות אחד בקירות הבית.


תלך להתקלח אני לוחשת ברכות, אני רוצה לגעת בלחייו, לנשק אותו
אבל לא מעיזה. הוא מסתובב לצד השני ומכסה את ראשו בשמיכה. אני
מסירה את השמיכה מעליו ברוגז, נועצת אצבעות בבתי שחיו, מרימה
את גופו החלוש והשדוף בכוח ובזעם עצור שמעולם לא ידעתי שמקנן
בי.

אני שוטפת את גופו בסבון נוזלי. אולי היום אצליח למגר את
החושך, למרק היטב את גופו ולהוציא את המוגלה שיצרה מורסות
בנפשו. בוחשת בשערו היטב, ממרקת עם שמפו והוא מתלונן שאני לא
מקפידה מספיק שלא יגע השמפו המרושע בעיניו וששורף לו.

יום אחד כשהסדקים בקירות יתוקנו, יקום פתאום. מחייך אלי באהבה
כמו פעם. בואי נצא ילחש לי, נטוס לצרפת, אני אחזיק בידיך ואומר
לך בקול רך ובענות חלושה: "לס מוואה טמה:" , את תלחשי באזני
כמה את אוהבת אותי. נלך חזרה למלון חבוקים. נעשה אהבה כל
הלילה, עד שבעלי המלון ידפקו בנימוס צרפתי בדלת :"מאדאם, תצעקי
קצת יותר בשקט סילבופלה, הרי יש פה במלון גם ילדים קטנים".