[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מה שאפשר לספר. בינתיים.
כשתעברו פה, ליד בית מספר שתים עשרה, לא תדעו לעולם שחיינו פה
אנחנו. שאני גידלתי שממיות בטרריום ענק ושלרועי היה את אוסף
החגבים הכי גדול בשכונה. שהיתה לנו נדנדה נהדרת וירוקה שהיינו
רבים עליה בלהט. שאת הבית על הפיקוס בנו לנו אבא ואמא בן לילה
ובילינו בו יותר מאשר בחדרים שלנו.
לא תדעו שהחור בתריס המטבח נגרם על ידי אבא, שזרק בזעם את
המחבת עם המקושקשת - שעשתה המון לכלוך על הרצפה ואחר כך - אמא
ליטפה לו את הראש וסימנה לרועי להביא טישו לדמעות של אבא
ושלה.
לא תנחשו שהוילון של האמבטיה שימש מסך להצגות ושבנינו תפאורה
שלמה ובובות על שיפודי עץ. היה לנו גם פנס ראש ששימש בעיקר
לצלליות.
חיים שלמים היו לנו פה. כשסבא וסבתא גרו בו, היו להם שני חדרים
וחצי, גן ירק קטן וכלוב לחמש מטילות -  לא גדול מדי ולבטח לא
קטן מדי.  את רוב זמנם העבירו במטבח או במרפסת. סבתא מאוד אהבה
את הריח של הפיטנה וחיכתה לרוח אחר הצהריים שתביא את ריחה
למרפסת. גם אני נהגתי לחכות לה מאז, בזכותה. כששניהם נפטרו (
הפרש של שמונה עשר יום זה מזה ), אמא קיבלה את הבית ויחד עם
אבא הרחיבו ושיפצו. רועי ואני גדלנו לתוך חמישה חדרים, חצר
פרועה וריח של פיטנה וים.
כשעברתי פה לפני חמישה ימים כבר החלו בהריסות. טרקטור צהוב,
נהגו ככל הנראה שיכור, הרס ופינה הרס ופינה. אילו היה עד לכמות
האהבה שספגו הקירות, להודעות ולשירים שכתבנו על המשקופים,
לפתקים שטמנו בחורי מנעולים, לנורות במסדרון שצבענו במו ידינו,
היה ודאי ניגש בחרדת קודש לעבודה או מבקש שיהא זה בית לשימור.
נשענתי על הגדר של אחת עשרה, מנסה בכח להסדיר את הנשימה. כל כך
מהר, חשבתי לעצמי. בלי שום הכנה מוקדמת. ככה פתאום נפגשים
אנשים, חותמים, מעבירים בעלות והורסים?
ומה על הגעגוע. מה עם הזכרונות שהצטברו בכתלים ובתקרות. בבית
שגדלתי בו המולה של אתר בניה. מנוף וטרקטור, קבלן עבודה ומפקח
בנייה.
רועי, אני קוראת בלבי, רועי, בוא. ראה מה קורה פה. לבי משיב לי
שקט חד ופיק הברכיים שלי מתעצם.
אני מתיישבת על המדרכה, משעינה גבי על הגדר של יצחקי ולא
מצליחה לראות דרך העיניים. בקושי מצליחה להכניס אוויר. אני
מזהה שממית קטנטונת שרצה לעברי ומצליחה לעקם שפתיי לרגע קט.
היא נעצרת ממש קרוב אלי. אני מזהה את הפרפרים שאכלה דרך שקיפות
עורה. היה לה יום מצויין היום.
מתבוננת בה ויודעת שמייחסים להן מזל טוב. אני צריכה הרבה ממנו
כעת.   כמו מרחוק אני שומעת את יצחקי אומר דקלוש יקרה, הכל
בסדר? אנחנו בדיוק מתארגנים לצאת. נחמד לראות אותך. חלפו כל כך
הרבה שנים. מה שלומך? למה את על הרצפה? את עם האוטו פה? רוצה
לבוא איתנו? כל כך הצטערנו לשמוע. מי היה מאמין! דווקא לכם.
לחם הארץ אתם. אתם והסבתא והסבא. ממש לא מגיע לכם. המילים שלו
מגיעות אלי לאט. אני מרגישה מותקפת מכל השאלות. לא בטוחה אם
הוא באמת מחכה לתשובה. אני מרימה את עיניי ורואה אותו ואת
יהודית ,אשתו השתקנית, עומדים מרחק שלוש פסיעות ממני. מחכים.
אני מסמנת להם עם העיניים וקמה. תנועותי מסורבלות. שולחת מבט
למגרש שאין בו זכר לבית. בדרך לסובארו הכחולה והנצחית שלהם אני
נכנסת למגרש, מרימה שלוש אבנים ושמה בכיס. יצחקי ממתין ליד
הדלת הפתוחה, מחכה שאכנס. טורק אחרי את הדלת מבקש שאחגור עצמי.
נווט הוויז מורה את הדרך לבית הקברות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני תמיד רציתי
רכבת חשמלית!!!



טושטוש אומרת
תודה לאבא על
הרכב החדש


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/9/17 19:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפרת בנור

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה