יש משהו במבטים ישירים שתמיד גורם לי להסיט את העיניים, לא
לחשוף יותר מדי, אבל לא בשלך. בשלך אני טובעת, ואתה יושב שם
ומצית לעצמך סיגריה, ומציע לי גם, והיד שלך שמציתה לי את האש
זה הדבר הכי אינטימי בעולם. מבלי לדעת אנחנו משחקים במשחק
המי-יישבר-ראשון, וזאת לא אהיה אני, לא משנה כמה אני רוצה, כי
יש עליי טבעת, אבל גם לא אתה, כי אתה מוסרי, או לפחות נורא
רוצה להיות. האלכוהול מתחיל לעלות לי לראש, לאט אבל בהתמדה,
ונהיה לי יותר ויותר קשה לי לא להסיט את המבט כי זה נהיה
אינטנסיבי מדי, אפילו שאנחנו מדברים על נושאים יומיומיים
לגמרי. איך אני מצליחה לשמור את הידיים לעצמי אין לי מושג, כי
אני רוצה להרגיש אותן עליך, אתה משחק נורא הוגן וזה משגע אותי
ברמות שאין לך מושג, אין לך צל של מושג מה עובר לי בראש. יש
באוויר אווירה של כימיה, של תשוקה, ואולי זה סתם השתייה ועשן
הסיגריות שעולים לי לראש. בשלב כלשהו אתה פונה ממני, ואני
חושבת שנמאסתי עליך, אבל כשאתה מסתובב ומביט בי אני רואה שפשוט
היה לך קשה מדי לעמוד בזה. אנחנו ממשיכים לשחק באש, והלהבה
הולכת וגדלה מרגע לרגע, ומישהו הולך לפשל ולהיכוות. אנחנו לא
באמת מכירים אחד את השני אבל ממה שאני מספיקה לקלוט את דפוק
כלבבי. איך אנשים מצליחים להתגבר על כל התשוקות שעולות בהם
בעוצמה רק באמצעות השכל? איך ההיגיון תמיד עומד שם בצד, כמו
שוטר רע, ומפקח על ביצועים אפרוריים אך ראויים? אנחנו קמים
ללכת אל תוך הלילה. אני אוהבת לילות. הכול שקט יותר, הרבה פחות
מאיים, אווירת קסמים למימוש התשוקות הכי כמוסות. אנחנו הולכים
לכיוון האוטו ואני מציעה שנשב קצת על ספסל, לעוד סיגריה. אנחנו
יושבים אחד ליד השני, והגופים שלנו נוגעים אחד בשני באקראי,
בתמימות, וזה מטריף חושים. ואז אני מבקשת שתחבק אותי, ודווקא
הדרך הזהירה שאתה עושה את זה מבהירה לי כמה אתה רוצה אותי. וזה
מרגיש כל כך טוב, כל כך נכון, למרות שזה שגוי, אבל חוקים תמיד
דופקים מישהו על חשבון מישהו אחר אז מי יודע, אולי זה בסדר.
ואני כל כך הייתי רוצה שנלך למקום כלשהו ונשגע אחד את השני עד
הבוקר, שתראה לי כמה אתה רוצה אותי גם בלי בגדים. אבל אני
יושבת עם הגב אליך, נשענת עליך כי אני יודעת שאני לא אעמוד
בלהיתקל במבטך עכשיו. ואז אתה נותן לי נשיקה במצח, נשיקה קטנה,
וכשאני לא מגיבה, כי התשוקה אליך מקפיאה אותי, אתה מרפרף עם
שפתיך על שיערי, ואז מנשק לי את האוזן, וזה כל כך מעורר שאני
קפואה במקומי, אני נתונה לחסדיך לגמרי. אני חושבת שהנה, נשברת
ראשון, אבל אז אני מבינה שאני זאת שנשברה הרבה לפני, כשהצעתי
שנישב על הספסל. אולי אתה קורא מחשבות, כי אתה אומר בואי נלך
וקם. אני הולכת בעקבותיך, ואנחנו חוזרים לאט אבל בבטחה לנושא
שיחה אקראי כלשהו, למקום הבטוח, למקום בו המפלצות עורבות
בצללים, ממתינות בסבלנות לרגע החולשה המתאים כדי לתקוף. אתה
באמת ג'נטלמן מושלם, ואני נותרת נאמנה, כרגיל, במרחק נגיעה
מהתהום. לא מעדתי. |