חגגנו את יום ההולדת של אימא באיחור.
זה הרגיש כמו משפחה הכי שלמה שהייתה,
קצת כמו המשפחה השלמה של כשאבא היה בחיים
אבל עם הרבה פחות משקל

אני לרגע תופס את תפקידי בעולם, כבן,
כחלק ממשפחה,
ובעיקר כחלק מהאישה שאני אוהב.
הגוף שלי קל משקל,
הוא איבד חלק מנפחו.

כשתמר תראה עיניים של אנשים מתים במרק
זה השלב שבו אאבד את זה ואתגלגל בצחוק.
צחוק משוגע ומחוסר רסן שכואב מבפנים והופך את הבטן,
בטן מלאה שכבר מזמן לא יכולה להכיל עוד שכבה של מוות עוד שכבה
של אשמה
ועודני ילד תם.

אינני מנווט בנהר, הנהר מנווט בי.
כבר זמן מה - ארוך שאני רואה בבהירות שמעולם לא הייתי זה לאחוז
במושכות,
לא לי היו המושכות לתפוס בהם. מתוך הבהלה שאין איש מנווט נטלתי
לידיי את התחושה
מוטב שליטה מהיסטריה.
מוטבת האשליה מהפחד.

והנה אין כבר כמעט ממה לפחד.
אושוויץ פותחת שעריה ופאולה סבתי הרבה מפצירה בילדה שושי לעמוד
על קצות אצבעותיה
להיבחר להצלה בידי מנגלה,
פאולה עומדת צעירה וגאה ויפה בעיניה אשר הכחול בהם כאגדה אשר
נישאת על שפתי סבתי- ביתה ונכדתה- אמי,
היא מזמינה אותי לפגוש את שורשיי.

מסתבר שהייתי תמיד דומה כל כך לסבתי,
ואולי תמיד ידעתי מעט מזה בקצה הלב,
ודווקא זה הדבר שפוצע יותר מכל השדים שתמיד רדפו-
שדווקא הסבתא שלי - אווה בת פאולה, הייתה זו שדחתה אותי ביתר
שאת,
נלחמת בעצמאותי ובמיוחדות שלי בזרועה הקשה,
בכאבה הבולע כל-אשר-בדרכו.
בעיניה אשר ראו הרבה יותר ממה שנפשה הייתה מוכנה להכיל.

ואני שחשבתי שהעבר שלי אבוד
ושהוא אף איננו כה-משמעותי בשבילי,
שלא נורא לי כי אאבד אותו,
מתעורר בצורה מפתיעה ומספר לי את עצמו,
בדרך בה אוכל לשמוע.
ואוכל לנוע בו ולפגוש ולהתרחב.