"הרעיון הוא להזמין מאפה מתוק- מתוק, ולאכול אותו עם קפה שחור
בצד. ככה מאזנים בין המר למתוק." הוא שתה עוד מהקפה והמשיך,
"אלה שלא מבינים מסתבכים שעה על להרים את הפינג'אן, ולהוריד
אותו. לא יודעים כמה סוכר הם רוצים להוסיף לקפה ומתי. בסוף
יוצא להם מה שיוצא, ואי אפשר לשנות, גם כשלא מרוצים. תן לי את
הקפה הכי מר שיש, ומאפה עמוס סוכר, אני כבר אחליט מה וכמה לפי
איך שקמתי ולפי איך שהבוקר מתקדם לי". הוא טאטא עם האצבע את
שאריות המאפה מהשפם, ונשען אחורה על הכיסא- מה שגרם לשריון
הכתמתם שלו להתפורר. את המאפה השני שקנה שמר לסוס הלבן הקשור
לברז מאחור. יוסי עזב את משקה הבריאות שלו. המום מהזקן הלא
הגיוני מולו, שכבר חודשים מסתובב בעיר וכבר הספיקו לרוץ עליו
שמועות שברח מבית משוגעים מסוגר ומרוחק בדרום."אתה משוגע" הוא
ניסה להסביר. "אתה מסתובב בעיר על סוס חצי מת, ומנפנף במטאטא
שלך מול מפלצות שלא קיימות. בסוף היום אתה הולך לישון במזבלה"
הופתעתי מהישירות, כי בדרך כלל לא אומרים דברים כאלה באופן
שכזה, אבל אני מכיר את יוסי כבר שנים וחוש לטקט לא מפתחים
ברגע. הזקן לא התרגש מהדברים, התמקד בארוחת הבוקר שעל השולחן
ונתן ביס במאפה. "אתה יודע, אני חי כבר לא מעט שנים," השיב
הזקן "ובכל השנים האלה קראתי המון ספרים וראיתי המון סרטים
יפים. מרגשים. בסוף כל סרט, או סיפור טוב שתפס, אותי כאילו
ירדתי חזרה לסלון בבית שלי וחזרתי לחיים הרגילים. עד היום אני
שואל את עצמי- 'למה ירדתי למטה?' " לגמתי מהקפה וחזרתי לאיור
שלי.  הבלטתי עוד קצת את הקמטים שיצרו את המצח, ואת אלה של
עצמות הלחיים. עצמתי לרגע עיניים ולקחתי שלוש שאיפות כדי
להחזיר אלי את הריכוז. התמקדתי בשיער הלבן שכמעט ואיננו, שצריך
בקושי לגעת בדף עם העיפרון כדי שיראה כאילו רובו כבר עף ברוח.
הדגשתי את העיניים הגדולות, ואת הצל השחור הבולט שמסביבן אבל
לא הצלחתי לתפוס אותן לגמרי, כי האלו שלו הסתכלו רחוק הרבה
מעבר למי שמסתכל לעברן, ואלו שבדיוקן היו שקועות בתוך עצמן
ואטומות.

גמר הכל. הוא לבש את קסדת הפלסטיק, לקח את מקל המטאטא עם
השערות הורודות-כחולות-ורודות, ועלה על סוסו הכחוש והזקן.
"תודה רבה אישי הטוב", אמר במבטא הזר, "כל אביר צריך להשאיר
מאחוריו עדות לגבורתו. ציורים וסיפורים, שאריות של כל טוב
ואומץ לב." מתחת לשפמו נמתח חיוך, וסוסו התחיל לצלוע במורד
הרחוב. בדרך כלל היה ממשיך לכיוון הים כדי להלחם בשודדים,
בנצלנים, ובמפלצות הגדולות, או שהיה מחפש בין אנשי ההייטק אדם
ראוי שיתמודד מולו בדו-קרב. היום לא עשה אף אחד מאלה. היום רכב
לאט ובשקט, מבלי לקרוא תיגר, להשמיץ, לשיר בלדות או לצחוק.
בשקט התקדם לבניין דירות בהרצל 55. שם עצר וירד מסוסו החולה
וטיפס על המרזב, איטי ומתנדנד. בעודו מוודה שלא ייפול או יעוף
מהרוח נכנס לחלון בקומה מס' 2 ישר למיטת קפיצים הישנה והרועדת.
יד מלטפת עברה על מצחו, ויחד עם נוספת ירד ממנו השריון החלוד.
שער ארוך ורך עטף אותו, וקול רך לא פחות בא ושאל: "איפה היית
כל כך הרבה זמן?".