[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בני גל‎
/
נחשול הצימאון

כאשר סרתי אל בית המרזח, להשקיט את זיכרונותיי מעמל היום בכוהל
חריף, אמר לי אשר על הבר-
אין אנו מוכרים עוד במקום זה. אנו סוגרים את בית המרזח
לעולמים.
ונפשי, אשר חשקה עד כלות באותו נוזל זהב, יצאה מתוך פי ולשוני
התלעלעה ויבשה. שבתי על עקבותיי וכאשר נכנסתי יצאתי, חפוי ראש
מפני הגשם שירד כל אותו היום, אך באותה השעה הלך והתגבר.
סבתי בעיר, שאורותיה החלו דולקים בכל פינת רחוב, וחיפשתי בית
מרזח חדש, מרגוע לנפשי, אשר התחפרה בתוך פצעיה ולא התאוותה
לצאת, שופכת דמה כשיכר יקר.
כל אשר עסקתי בו במוחי הקודח היה המשקה. בכל אמה ואמה שהלכתי
בה, דימיתי לראות איזו כתובת, איזה שלט מהבהב בניאון כחלחל.
והגשם הוסיף לרדת, מעינות השמים לא פסקו מנביעתם והחילותי טובע
בשלוליות.
כמה רגעים לאחר שגמרתי אומר בליבי לחזור הביתה, נגלה בפני שלט
עץ, אשר לא הבחנתי בו ולא הבינותי אותו.
הפוני הנוחר, היה חרוט בשלט.
חשתי להיכנס פנימה, מבעד לדלת העבה, שדחפתיה כאילו חיי היו
תלויים בכך.
נדחפתי פנימה, אל החשכה שאפפה את המקום. הייתי זקוק לכמה רגעים
על מנת שעיני תתרגלנה לאפלה. רק נר יחיד ניצב על הדלפק, והאיר
רק חמישה טפחים מסביבותיו. רק אדם אחד, שמאורעות של שנים רבות
נראו על הקמטים בפניו, עמד כפוף מאחורי הדלפק והיה מצחצח את
כוסיות הזכוכית.
חשקה נפשי במעט משקה, פתחתי בדברים.
האינך רואה? ענה האיש בנרגנות, מעשה שהובילו להשתעל ממושכות.
כשסיים, הניח את ידיו מן המטלית והכוסיות והביט בי.
אינני רואה.
אנו סגורים. בדיוק עמדתי לנעול את הדלת כשנכנסת.
אך השעה מוקדמת היא, היכן כל האנשים אשר באים לטבול את מוחם
בסם החיים?
אין אנשים, פסק הזקן ושב להיאבק בכוסית, כשהוא חמוש במטליתו.
אתה היחיד שבא לכאן זה רבות בשנים, מלמל.
שמעתי את דבריו, אך לא הגבתי להם.
הבטתי סביבי. אישוני התרחבו והחלו לקלוט את מעט הצורות שאור
הנר אפשר לי לראות. תקרה נמוכה, כך שאדם גבה קומה רק מעט יותר
מהממוצע, לא היה עולה בידו לעמוד זקוף.
קירות ערומים, לא מסוידים.
המקום מפתיע בעליבותו אפילו את המסכנים ביותר.
שח לי בעל הבר- אמזוג לך דבר מה קודם שאסגור. אך רק כוסית
אחת.
במצבי, הייתי מוכן להסתפק גם בטיפה אחת של בוץ מעורב בכוהל,
ולו כדי להשקיט את הצמא שאין לו קץ וסוף.
כאשר המוזג הגיש לי את כוס הזכוכית מלאה עד שפתה בנוזל היקר,
הפסקתי לחשוב.
חשתי מפל חם ומעורר שניצק אל תוך גרוני. בלא לעצור ולבלוע, אלא
בקו ישר- מהכוס אל הקיבה והכבד. בלי להרגיש טעם.
בעל הבר הסתכל עקב אחרי בעיניו כל אותו הזמן שגמעתי את המשקה
ועד שהנחתי את הכוס בחזרה על הדלפק.
צמא היית, אמר לי.
ועודני, השבתי בניד ראש. לטעמי, אותו זקן יצא פטור, כי את
מעשהו קיים ומזג. אך צימאוני עדיין נותר כשהיה, ואין לי עוד
שהות להתחנן לכוס נוספת.
שלשלתי כמה מטבעות אל תוך הכוס ויצאתי.
כששמעתי את צליל הדלת הננעלת אחרי, ואת הצעדים הכבדים,
האיטיים, דמי החל לגעוש.
סחרחורת סערה בראשי, כאוניה בסערה ואנוכי מצוי על תורנה המחשב
להישבר.
כל תבונתי נתבלעה בקרבי והפכה לאין. הצמא לא היה עוד חשוב. רק
לשרוד. רק לא למות.
קיללתי בראשי את בעל הבר, אשר לא כוהל יצק אל הכוס, אלא רעל.
רעל רע ומר.
הגשם הוסיף לרדת. האורות היטשטשו בעיני, כאילו מסך החל לרדת,
מסתיר את העולם ממני, ואותי מן העולם.
נפלתי ושכבתי פרקדן על הארץ, כאב עמום עד בלתי מורגש חודר את
ברכיי. פוער את פי לרווחה, עיניי מכווצות. דם וקיא וגשם
מתערבבים בתוך לשוני, שאינה עוד יבשה.
צרחתי.
הרוויתי את צמאוני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-קומיצה!

-מה?

-יא בן זונה!




מתוך: "מלחמת
קומיצה בקומיצה
-כרוניקה של
סכיזופרניה".


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/9/17 19:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בני גל‎

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה