[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
ההנאה שבכתיבה

אני אדם של  סדר יום קבוע. מן פדנט שכזה. מתעורר כל יום בשבע
ורבע. בשמונה בדיוק אני כבר מול המחשב אחרי גמיעת קפה וריצה
קלה בין דפי העיתון. ככה עד ארבע עם הפסקה קטנה לאוכל.
בכול בוקר מחדש הכיסא חורק בשמונה מכובד משקלי, המחשב נפתח,
אני נשען אחורנית בהמתנה להופעת מסך העבודה, נושם לרווחה עם
הופעתו וצולל פנימה. כל יום מחדש האצבעות פורטות על מקשי
המקלדת, אותיות מסתדרות על המסך בשורה ופסקה, עד להשלמת הפרק
או הסיפור. כך היה אתמול, כך היה שלשום, וכך אני מקווה יהיה גם
מחר.
אבל היום? מה יהיה על היום? איפה היינו? אז אתמול גיבור הסיפור
ירד מהאוטובוס בבאר שבע ונחנק מגרגירי החול הדק שריחפו באוויר
כטקס קבלת פנים לטירון חדש. הוא השתעל קלות בניסיון לטהר את
גרונו. הגיבור עמד במקומו מבלי דעת לאן יפנה. בינתיים הוא חישב
להינמס.
מעניין היכן היה חם יותר, תהיתי ביני לבין עצמי, במדבר הבאר
שבעי של 1970 או בחדר הכתיבה שלי עכשיו. כן, אמרו שיהיה היום
חם במיוחד והתחזית מתממשת. קמתי ופתחתי את חלון החדר. לא היה
שום חדש בנוף המוכר שנשקף ממנו. אותו מרכז מסחרי אפור. אותן
מרצפות בולטות ששורשי העצים דואגים להרים עוד קצת בכל יום עד
שמישהו יתקל בהם, ישבור יד ויתבע את העירייה. ואז העירייה תחדש
כבר את כל רחבת המרכז. ככה זה אצלנו, רטנתי. עד שמישהו לא
ייפגע, שום דבר לא יזוז. אבל מה זה מעניין אותי עכשיו? אני
צריך להתרכז בעלילה. חזרתי והתיישבתי. מחיתי את הזיעה ממצחי
והתאמצתי לחשוב. לאן אוליך מכאן את הגיבור?
זכרתי ששלשום הגיבור עוד היה בגנזך התל אביבי האפור, ישב בצל
מחיצות גבוהות עמוסות ארגזים חומים. רק הגיבור ומאוורר חורק
ומסמך עותומאני בן 250 שנה שהגיבור בחן. זכרתי שהגיבור התלבט
לגבי פירוש המסמך ושקיווה למצוא פתרונות לכך בבאר שבע. ומה
הלאה?
אז הגיבור עלה בתחנה המרכזית בתל אביב על אוטובוס אגד, טייגר
ליילנד איטי להחריד שבתי הגלגלים שלו נצבעו כאילו ובצבי הרים
המדובר ולא באיזו גוויה מוטורית. התעקשתי לדייק בתיאור צבעיו
של האוטובוס: עיקרו אפור ומעל הגלגלים נצבע עיגול כחול שהלך
והתחדד ויצר אפקט של מהירות. אפילו תיארתי את הברגים והאומים
שחיברו את הצמיגים הגדולים אל החישורים המצופים בגריז שחור.
המשכתי  ופירטתי ותיארתי פרטי פרטים, למרות שידעתי שלא יעברו
את מבחן העורך. ממש יכולתי לראות את האיקס הירוק הגדול שיוטבע
על פסקה זו ממש כשאקבל בחזרה את הטקסט הערוך. האיקסים שלו תמיד
גדולים, לועגים, וגם דייקנים. מהמילה הראשונה שבקטע ועד
לאחרונה. מבלי להשאיר ניצולים באמצע, או איזה קצה מילה שתאפשר
לי להחיות מחדש את הפסקה שהושמדה כולה. ולמה דווקא בצבע ירוק?
העורך הזה הוא שהשניא עלי את הצבע הירוק. אין ספק. אולי בשל כך
שלחתי את הגיבור לבאר שבע הצהובה ולא לנהרייה הירוקה. וכי מה
היה רע אם הייתי מוריד את הגיבור בתחנת האוטובוס שליד הגעתון
ושולח אותו ללקק גלידה טובה ב"פינגווין" או בבית קפה נהרייני
אחר? אבל לא, הגיבור שלי עומד מאתמול בלילה בתחנה המאובקת בבאר
שבע וממתין. הוא מביט בי ומחכה. כמה זמן עוד יצליח לחכות ככה
בחום הזה? הרי יש גבול גם ליכולת הסבל של דמות ספרותית.
החום הציק לי. קמתי מהכיסא ששוב הביע מחאה צורמנית. ניגשתי
למטבח ופתחתי את המקרר בחיפוש אחר קנקן המים הקרים. לא מצאתי.
התיישבתי מול המקרר הפתוח והתחלתי לסקור בסבלנות את המצאי שעל
מדפי הזכוכית. הבחנתי שהם מכוסים בשכבת אד קפוא. לו רק ניתן
היה להעביר מעט מן הכפור הזה לבאר שבע. נו, ונניח שהיה אפשר?
הרי הגיבור עומד שם במכנסי "אתא" דקיקים ובחולצה קצרת שרוולים
שכתם זיעה גדול בוהק בחזיתה ובגבה. הוא הרי יקפא למוות בהיעדר
לבוש מתאים. אין ספק, צריך לגרום לו שיזוז כבר מהתחנה העלובה
הזו שבמרכז באר שבע. אבל לאן?
באין קנקן מים, נטלתי שזיף קריר וסגרתי את דלת המקרר. הו, הנה
הקנקן על השולחן. למה אף אחד לא הכניס אותו למקרר אתמול בסיום
ארוחת הערב? מה, הכול אני צריך לעשות כאן? אז עכשיו הקנקן עומד
בחום וחש בדיוק את מה שהגיבור מרגיש. לפחות מעל הקנקן יש גג.
והוא לא עומד על אדמת לס כמו הגיבור.  ואולי יש חול בבית? לא,
זה יהיה ממש מוגזם אם במקום להמשיך בכתיבה אתחיל עכשיו לטאטא.
יש לי גיבור שצריך להזיז ועלילה שצריך להתניע. הרי כמה אפשר
להסתובב סביב גלגל של אוטובוס? אבל לאן אוליך את הגיבור?
טוב, אז הנה שוב הגיבור יורד לו מן האוטובוס, במין מחווה
רטרוספקטיבית לסרט שפעם ראיתי. אין ספק שחם לגיבור וחם גם לי.
לא יודע מה האפשרויות שיש לגיבור לצנן את גופו במרכז באר שבע,
אבל אני  מרטיב מטפחת בד ומניח אותה על העורף. הקרירות משוגרת
מיד דרך עמוד השדרה לכל הגוף. בזרועות הידיים אפילו מופיעה
לרגע תופעת "עור הברווז". הלוואי ומישהו שם בבאר שבע היה מציע
לגיבור מפלט כלשהו מן החום. אולי נקרב אליו איזו צפון אפריקאית
שמנה, נאמר משכונה ו', שרגליה עבות כעמודי שלמה, בטנה ושדיה
העצומים מתמזגים לכדי כרית ענקית אחת ולראשה מטפחת המהווה בסיס
לפיילת פח אפורה, שפעם שימשה כאמבט לתינוק וכעת מרקדים בה גושי
קרח וכמה בקבוקי תסס. הנה משמניה של אישה זו נעים פעם לימין
ופעם לשמאל לפי קצב הליכתה, ושדיה מאיימים להתנתק ממקומם
ולהפוך ליישות עצמאית, והיא מורידה את הפיילה מראשה ומציעה
לגיבור בקבוק תסס צונן. אבל הוא בוחר באחד משרידי בלוק הקרח,
נותן לאישה רבע לירה מבלי שביקשה, וכבר הקרח מוצמד למצחו בעוד
האישה צועדת הלאה. הוא ממשיך להביט בה מאחור ומבחין בקצה שדיה
המציצים אליו פעם מימין ופעם משמאל כילדים במשחק מחבואים.
אז הגיבור מצליח כעת לצנן במעט את חום גופו, אבל מה הלאה? זה
כבר לילה ויום שהוא ניצב כאידיוט בתחנה בבאר שבע מבלי דעת לאן
ימשיך מכאן. חזרתי לחדר העבודה ושמעתי את יללותיו של הכיסא
הנאנק תחתי. מהן יללות אלו של כיסא ביתי לעומת היללות שהיה
הגיבור משביעני לו רק הייתי מאפשר לו זאת. אבל לא. הוא חייב
לזוז.
מבעד לחלון נשמעים קולות רמים בעברית ובערבית. "תעשה ככה"
ו"תתחיל לקדוח כבר". עוד לפני שהספקתי לקום כל הבנין מזדעזע
מקולות קידוח של פטיש אוויר בכביש שתחת חלוני. ממש תעלת
בלאומילך. רק בומבה צור חסר והסצנה תהייה מושלמת. סגרתי את
החלון. צליל הקידוח נחלש אבל לא נעלם לחלוטין. נניח שהגיבור
ירצה לחצות את הכביש שם בבאר שבע ובדיוק אז יחליטו פועלי
העירייה לחסום את המעבר לצורך עבודות. מה אז? שיחזור לתחנה
ויעלה על האוטובוס הראשון לתל אביב? ברור שלא. הרי האיקס הירוק
מעולם לא נראה גדול יותר. אני ממש יכול לשמוע את תמיהתו של
העורך:"בשביל מה שלחת אותו לשם? כדי שירד מהאוטובוס ויעלה
בחזרה? במה בדיוק הגיחה לבאר שבע מקדמת את העלילה?". נכון,
בכלום, והגיבור עדיין נמצא באותה נקודה, נמס לו בלהט החום
בדיוק כמו גוש הקרח שעכשיו אינו אלא שלולית קטנה בתוך אגרוף
קמוץ של זיכרון נעים.
רגע, יש לי רעיון. אולי אשלח את הגיבור למוזיאון הבדואים? שם
בוודאי יוכל למצוא אישורים עותומאנים דומים על פירושיהם
המוסמכים ובא לציון גואל. כן, אעלה אותו על מונית שחורה, צ'קר
אמריקאית עגלגלה עם מסגרת משבצות שחור לבן בתחתית שמשותיה.
הנהג יפנה אליו באנגלית משובשת כי הרי רק תיירים לוקחים מונית
בבאר שבע. אני ממש רואה את שיני הזהב של הנהג ושפמו הדקיק
ושערו המסולסל המסורק לאחור. אבל, איזה תיירים היו בבאר שבע של
1970? מה היה שם אז שתיירים באו לראות? כלום. בדיקה קצרה
באינטרנט העלתה שגם מוזיאון הבדואים הוקם רק בשנות השמונים, אז
אין צורך במונית "תודה אדוני, אני ממש מצטער" יאמר הגיבור לנהג
המונית המאוכזב. חזרנו לנקודת ההתחלה.
באר שבע, 1970, מה היה בה? אה, היה שם ראש עיר מומחה גדול
בתרבות הבדואים. כן, אני זוכר את קולו יוצא מטרנזיסטור הפלסטיק
הקטן שהייתי מדליק במיטתי לפני השינה. היה מספר סיפורים מאוהלי
עָרַב ואני הייתי נרדם לצליל קולו. באמצע הלילה הייתי מתעורר
מהאוושה המתכתית שהפיק הרמקול הקטן בתום השידורים. הייתי מגשש
בחושך אחר כפתור ההשתקה, נרדם ומתעורר בבוקר כשתבנית
הטרנזיסטור חקוקה על לחיי. נו, אז מה, עכשיו שהגיבור יצמיד
טרנזיסטור לאוזנו? לא הגיוני. ואולי אפגישו עם ראש העיר באר
שבע? הוא בוודאי יוכל לעזור. בחיי רעיון.
גם הגיבור שמח לזוז סוף סוף ממקומו ולגשת למונית שעמדה בפינת
הרחוב. לשמחתי נהג המונית הסכים להפסיק את שיחתו עם הגברת
משכונה ו'. שניהם הרי שכנים באותו שיכון וגם ילדיהם לומדים
באותו בית ספר. הגיבור שאל מבעד לחלון הרכב אם אפשר והנהג פתח
את הדלת שלצידו, רכן על ההגה כדי לראות את פני הגיבור והשיב
בחיוך "עכשיו אתה בטוח?". "יש לי ברירה" ענה לו הגיבור. המונית
הסיעה את הגיבור על כביש צר שבכל יום מחדש נאבק שלא לשקוע תחת
אדמת המדבר הנעה ברוח. הדרך למשרד ראש העיר ארכה לא יותר מחמש
דקות. מהירות הנסיעה הפכה את הרוח הלוהטת למשב מרענן וגיבורנו
התמסר לנועם בחיוך מעונג. משהגיעו לבניין העירייה, הפטיר הנהג
"לירה וחצי". הגיבור פשפש בארנקו והאדים. היו שם רק שטר של
לירה ושני כרטיסי אוטובוס מנוקבים. אי הנעימות שחש הגיבור גברה
בעוד הנהג החל מטופף על גלגל כיסוי ההגה דמוי הז'מש. אין ספק,
אנחנו בבעיה.
באופן אינסטינקטיבי הכנסתי יד לכיס מכנסיי. אצבעותיי נתקלו
בחפץ עגול. הוצאת היד הייתה קשה יותר ולבסוף חולץ מן המצר מטבע
של 10 ₪. רציתי לשאול את הגיבור אם אפשר לעזור לו ושיחזיר מתי
שנוח לו, אבל אז נזכרתי שבשנת 1970 בכלל לא היה קיים מטבע של
10 ₪ ולו היה ניתן להמירו ללירות של אז, אפשר היה לרכוש בסכום
שיתקבל את המונית כולה יחד עם דירת השיכון של נהג המונית. "מה
יהיה?" הפניתי מבט מודאג לעבר הגיבור שמצידו הביט בי  במבט
תמים של "זה שאינו יודע לשאול". "אני יודע!" הרגעתי את הגיבור,
" נהפוך את נהג המונית לצדיק".
"עזוב" אמר נהג המונית לגיבור בחיוך של טוב לב "אני את החודשית
שלי כבר אעשה מהמתנדבות האלה שיורדות לנואיבה ולא מאחד כמוך".
הגיבור היה מבולבל ולא ידע באיזה אופן להביע את תודתו. הנהג
לחץ על דוושת הגז וטרטור גרגרני עלה באוויר. לרגע לא ידעתי אם
היה זה מנוע הדיזל של המונית או המקדחה שמעבר לחלון הסגור. עקב
הרעש המטריד לא אפשרתי לגיבור להמתין ברחוב והכנסתי אותו מיד
לבניין העירייה הצונן. מיהרתי להדביק על קירות המבנה חיצי מתכת
המפנים את הבאים למשרד ראש העיר. הגיבור הקפיד לעקוב אחר
השלטים, התלבט מעט בצומת דרכים עד שהזזתי אותו קלות לעבר הפינה
בה היה השלט המתאים.
מול דלת משרדו של ראש העיר השתרך תור שיצר פסיפס נגבי. בדואים
בגלביות, אמהות נושאות תינוקות בזרועותיהם ומאכערים כרסתנים.
מעת לעת התלהטה האווירה כבכל תור ישראלי כשמישהו ניסה לעקוף או
שבטעות דחף את העומד מקדימה. הגיבור נעמד בסוף התור. האישה
שלפניו הסתובבה וגילתה לו כי יש עוד מישהי אחריה "שרק מחליפה
חיתול לילד שלה". עוד דקה חלפה וה"עוד מישהי" הגיעה כשתינוק
צווחני בידה האחת וחיתול בד מסריח בידה השנייה. הבטתי על
הגיבור במבט חומל. באמת כל זה היה כדאי? להטריח אדם מתל אביב
עד לבאר שבע, להשאיר אותו לילה ויום באותה נקודה ולבסוף להביאו
לתור נוראי שכזה? הרי במחי לחיצת כפתור הוא יכול להשתכשך עכשיו
במי הכנרת הצוננים, לאכול דג צלוי בעין גב ולישון בבית זרע או
במסדה או אתם יודעים מה? איפה שהוא  יבחר בעצמו. אני מוכן ללכת
אפילו רחוק עוד יותר. האומנם מסמך עותומאני ישן באמת כל כך
מעניין? וכי איזו דרמה יש כבר במסדרונות ארגזי הקרטון
המאובקים?
שלוש דקות מאוחר יותר והחום הבאר שבעי כבר היה זיכרון רחוק.
הנה הוא גיבורנו. כן, אני יודע שקשה לזהותו בגלל כובע הפרווה
שעל ראשו והמעיל הכבד שלגופו. הוא יושב לו במושב שליד החלון
הגדול ומביט בנוף האלפיני החולף מולו במהירות. בתחתית החלון
מצידו החיצוני נחים להם כמה גושי קרח והחלון כולו מתכסה כל כמה
דקות מחדש באדים אותם מוחה הגיבור בשולי שרוול מעילו. מפעם
לפעם נחסם הנוף בידי רכבת הנוסעת בכיוון ההפוך במסילה המקבילה.
ברגעים אלו מסיט הגיבור את מבטו מן החלון ובוחן את חבריו לתא:
גבר מרושל בעל אף אדום הנוגס ברעבתנות מנקניק שחור. זוג
מבוגרים ונכדם הקטן היושב ביניהם. הסב והנכד לבושים בתלבושת
מסורתית זהה התואמת מידותיהם: חולצה לבנה רקומה בקצות
הצווארון, מכנסי עור קצרים בעלי כתפיות וגרבי צמר המגיעים עד
הברכיים. בסבתא אין כל ייחוד זולת שערה הסגלגל ותסרוקתה
המנופחת. מאחר והשנה היא 1985 הנכד יכול להשתעשע לו במשחק
טטריס או פוקימון או השד יודע מה זה שם בקופסא הקטנה שמשגעת את
כול העולם. ליד גיבורנו יושב שוטר. מדיו שחורים, שפמו גזור
היטב ושערו שחור הגם שאניצים לבנים החלו נושאים את נס המרד.
בידו הימנית אוחז השוטר בכובעו השחור. כובע מצחייה שסמל משטרת
הקנטון בחזיתו. השוטר לא מביט על הנוף. הוא מביט על בעל האף
האדום, ואז מפנה מבטו לעבר זוג הזקנים והנכד שמולו וחוזר
חלילה. על ידו השמאלית אזיק המחובר בשרשרת ארוכה לידו הימנית
של הגיבור.
רעש המקדחה פסק באותה פתאומיות בה החל. צליל מתכתי בישר על
פירוק המקדח ונפילתו ארצה. ליתר בטחון התבוננתי מבעד לחלון.
זהו, החברה מתקפלים. פתחתי את החלון לרווחה. ונשמתי מלוא ריאות
את אוויר העיר. רק עכשיו שמתי לב עד כמה האוויר בחדר נהיה
דחוס, ממש כמו האוויר באותו גנזך מאובק שהגיבור ישב בו שלשום.
אין ספק שלו רק ניתן היה לפתוח חלון ברכבת השוויצרית הזו,
הייתי רואה אוויר הרים צלול, מהו. אבל בשווייץ החלונות ברכבת
לא ניתנים לפתיחה ולו היו נפתחים, האם הייתי מאפשר לגיבור
לברוח באיזו קפיצה נועזת? אבל איך יברח, הרי הוא אזוק לשוטר.
ונניח שהצליח לפתוח את מנעול האזיק בעזרת מהדק שהחביא בכיס
מעילו מתחת לאפו של השוטר? מה רע בכך? ואולי  הגיבור רק ממתין
לשעת כושר כדי לברוח מהשוטר? איזו הסחת דעת קלה זה כל שדרוש
לו. בינתיים דלת התא נפתחת ודיילת צעירה מציעה מבחר חטיפים
ומשקאות קלים מתוך עגלה מתנייעת. הסבתא שואלת את הנכד אם הוא
רעב והוא עונה בקול צפצפני "יא, מוּטי". מה לא היה שם בעגלה
הצרה ההיא? מיץ דובדבנים, ומיץ אוכמניות, וקוקה קולה בפחיות,
וכריכים עם גבינה וכריכים עם בשר ומבחר מאפים אישיים ארוזים
בצלופן.
לא רק הנכד היה רעב. גם אני. הסתכלתי בשעון. מה, כבר שלוש
וחצי? לא ייאמן. "אין, כשאני שוקע בתוך הכתיבה, הזמן רץ בלי
שארגיש בכלל".
ניגשתי למטבח וחיממתי משהו שאשתי השאירה לי. בעודי יושב שם
ולועס, החל הספק מנקר במוחי.
"מה עשית אותו פושע", נזפתי בעצמי.
"ואולי הוא בכלל איש ביון ישראלי שנתפס בשעת מעשה ואחרי משפט
בדלתיים סגורות ישוחרר בשקט?" עניתי לעצמי בהתגוננות "וחוצמזה,
אז לפחות פה הרכבת זזה ולא תקועה במָקום יום שלם כמו שהשארת את
המסכן שם בבאר שבע".
"איזה יום" גנחתי, "לא התקדמתי לשום מקום. מה יגיד העורך?
ואיזה תירוץ אתן הפעם להוצאה".
"כן, זה היה יום נאחס עבור שנינו" עוד הספיק הגיבור העייף
לומר, רגע לפני שכיביתי את המחשב בשעה ארבע בדיוק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה, ערומקו הוא
לא בנאדם? אם
תצבטו אותו הוא
לא יצתבט וכו'?




אפרוח ורוד
למען זכויותיו
של אבא'שלו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/9/17 18:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה