בזמן האהבה,
טעמן המתוק של נשיקותייך
נמהל בריח הזיעה החמוצה,
ולמילותייך הנלחשות
היה גם צד מדקר.
ולא היו
הצעקות כולן של עונג
והדמעות כולן שמחה.
ובין לגימה ולגימה
מכוס יין משותפת,
הקזת בשפתייך גם את דמי.

אני זוכר זאת היטב -
איך בזמן האהבה
בערה האש שבעינייך,
ולא תמיד
בלהט אוהבים.

אם כך,
מדוע משהלכת נותרו בי רק
הטעם המתוק
הכמיהה
הגעגוע
ובחלל שבין זרועותיי
זיכרון של טביעת גופך?
היאך כך נותרתי
אימום ריקני ומתעתע
של אושר חדגוני ומוחלט?
הלא ידעתי
אותך (?)