לאביגיל לא היה אבא. הוא מת מסרטן כשהיא היתה בת פחות מחודש.
היא לא זכרה אותו. לא את חיוכו הרחב, לא את ידו המלטפת, לא את
קולו המרגיע. כלום. למרות זאת, אביגיל התגעגעה אל אביה. זה היה
לה קצת מוזר, כי היא בכלל לא הכירה אותו, אבל היא התגעגעה
אליו.

אביה של אביגיל, אסף, היה ישראלי, ואמה, אן, אנגליה. הם נפגשו
בלונדון, שלוש שנים לפני שאביגיל נולדה. אסף נסע לבקר את
בן-דודו, שגר שם. יום אחד הוא יצא לטיול קצר ובדרך פגש את אן.
אסף התאהב בה ממבט ראשון. הוא שאל אותה איפה היא גרה ואיך
קוראים לה, וקבע להיפגש איתה לארוחת-ערב ביום הבא. הם המשיכו
להיפגש, ובגלל שאסף לא רצה להיפרד ממנה, הוא האריך את ביקורו
בשלושה שבועות.

כמה ימים לפני הטיסה של אסף הוא הזמין את אן לבוא איתו
לישראל. אן הסכימה בשמחה, ובסוף נשארה לגור איתו שם. היא למדה
עברית, הכירה חברים, וחיה חיים טובים עם הגבר שאהבה. שנתיים
לאחר פגישתם הראשונה, אן ואסף התחתנו, וכמה חודשים לאחר מכן
נולדה אביגיל. אך כשאסף מת, אן לא יכלה להישאר בישראל. היא
חזרה לאנגליה, ושם גידלה את בתה היחידה. היא אפילו לא העלתה
בדעתה להתחתן שוב. גם אחרי שאסף מת, אן עדיין אהבה אותו.

אן לימדה את אביגיל עברית. זה היה קצת קשה, כי זאת לא היתה שפת
האם שלה, אבל היא רצתה שאביגיל תוכל לדבר בשפת אביה. בבית היא
דיברה עם בתה בעברית, ומחוץ לבית באנגלית. זה היה הכי נוח.

יום אחד, כשאביגיל היתה בת ארבע וחצי, היא שמעה את שכניה
מדברים עליה. היא לא רצתה להקשיב, אבל היא היתה קטנה והסקרנות
גברה על כוח-רצונה. היא הסתתרה מאחורי הגדר והביטה בהם. תומאס
סמית' ואשתו, ג'יין, ישבו על כיסאות שעמדו בחצרם. הם היו אנשים
עשירים, אך לא מאושרים. אביגיל לא אהבה אותם. כל פעם שהיתה
עוברת על ידם הם היו מביטים בה במבט מלא רחמים. בהתחלה היא לא
הבינה למה, אך כשהתבגרה התמונה התבהרה. אביה מת. זאת היתה סיבה
מספיק טובה.

"אביגיל המסכנה," אמרה ג'יין באמפתיה מזויפת. היא לא באמת דאגה
לאביגיל. פשוט היה לה חשק לרכל. זה לא היה דבר נדיר.

"כן..." מלמל תומאס. הוא היה עסוק בתשבץ שנח על רגליו, ולא
באמת הקשיב לאשתו. ג'יין בכלל לא שמה לב והמשיכה לדבר.

"ילדה יתומה. בלי אבא. רק אמא שלא יודעת לגדל ילדים. מסכנה,
מה אני אגיד לך."

תומאס אפילו לא טרח לענות לה. זאת היתה מערכת-היחסים ביניהם.
היא מדברת, הוא שותק.

אביגיל רצה לביתה, דמעות מופיעות בעיניה. היא לא בדיוק הבינה
את דבריה של ג'יין, אבל לא היה לה נעים לשמוע אותם. אמה היתה
בעבודה, ואמילי, הבייביסיטר שלה, הכינה לה ארוחת-ערב.

"אביגיל, מתוקה, למה את בוכה?" שאלה אמילי, כשראתה את אביגיל
נכנסת. היא מאוד אהבה את אביגיל ורצתה שיהיה לה רק טוב.

אביגיל סיפרה לה את מה ששמעה. "איפה אבא שלי?" היא קראה בבכי.
"אני רוצה אבא!"

אמילי לא יכלה לראות את אביגיל בוכה, וסיפרה לה את כל הסיפור.
היא ידעה שאן אולי תכעס עליה, אבל אביגיל היתה צריכה לדעת.

"אבא שלי מת." אביגיל ספק קבעה, ספק אמרה. הבעת פניה נעשתה
רצינית והיא שאלה בעצב: "אני לעולם לא אראה אותו?"

אמילי היתה המומה. היא לא באמת חשבה שאביגיל תבין. היא היתה
בסך הכל בת ארבע וחצי. אמילי בדיוק עמדה לענות לה, אך הדלת
נפתחה. זאת היתה אן.

"אבא שלי מת," אמרה אביגיל שוב ועלתה לחדרה הקטן. אן לא הבינה
מה קרה. גם היא, כמו אמילי, היתה המומה. היא הביטה בבייביסיטר
בשאלה ואמילי סיפרה לה מה קרה.

"אני אבין אם תרצי לפטר אותי," אמרה אמילי, "אבל - "

"אני לא אפטר אותך," אמרה אן, "תודה."

"על מה?" שאלה אמילי. היא היתה בטוחה שאן תכעס עליה.

"על זה שסיפרת לה. אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לעשות את זה
בעצמי..."
דמעות החלו להופיע בעיניה של אן, אך היא התעשתה ומחתה אותן.
"תודה רבה שאת שומרת על הבת שלי. אני לא יודעת מה הייתי עושה
בלעדייך."

"את לא יודעת כמה אני נהנית מזה," אמרה אמילי בהקלה, "דרך אגב,
ארוחת-הערב מוכנה. אני אלך."

"אולי תאכלי איתנו?" ביקשה אן, "קצת בודד לנו פה..."

"בשמחה," ענתה אמילי. הן אכלו ארוחת-ערב כאילו כלום לא קרה,
אבל אביגיל לעולם לא שכחה את היום הזה. היום בו גילתה שאביה
מת.

בגיל שבע התחילה אביגיל ללכת לבית-ספר. ביתה נמצא במרחק של חמש
דקות הליכה מבית-הספר, אז היא הלכה ברגל. היא מאוד אהבה את
ההליכה הקצרה הזאת. היה לה קצת זמן להיות לבד, לחשוב.

למרות שהיתה רק בת שבע, אביגיל הבינה דברים שילדים אחרים בגילה
לא הבינו. היא הבינה מה זה מוות. אולי בגלל שאבא שלה מת, ואולי
בגלל שהיא פשוט הבינה. אביגיל הבינה דברים.

היה דבר אחד שהיא לא אהבה בדרך לבית-הספר. גם כשניסתה לא
להסתכל, היא ראתה את הוריהם של חבריה לכיתה נפרדים מהם בדרך
לבית-הספר. אביגיל לא יכלה לא לקנא בהם. היא כל-כך רצתה שיהיו
לה הורים. שני הורים. לא רק אמא. היא רצתה להכיר את אביה, אבל
ידעה שזה לעולם לא יקרה. אביה מת. והוא לעולם לא יחזור.

אביגיל אף-פעם לא הפסיקה לחשוב על אביה. גם כשגדלה, לא היה יום
אחד שלא חשבה עליו.

בגיל עשרים-ושמונה כבר היה לה בן משלה. היא קראה לו אסף, על שם
סביו, שלעולם לא הכיר.

הרבה שנים אביגיל ניסתה להשלים עם העובדה שאביה מת, אך לעולם
לא הצליחה. כי איך אפשר להשלים עם העובדה שאבא שלך מת?