טיול בעולם של רגשות ספרותיים:

בית א:
יום אחד עלתה בראשי מחשבה.
תוך דקות ספורות גמלה בליבי ההחלטה.
אני רוצה לצאת ולהכיר מקרוב, את אלו שמכירים אותנו הכי טוב.
אז לקחתי לי מקל ולקחתי גם תרמיל, ויצאתי לעבר מסע בלתי רגיל.
ולאן יצאתי? אתם בטח שואלים,
היכן חיפשתי? מעט היגיון בחיים.
יצאתי לטיול בעולם של רגשות ספרותיים.
בית ב:
ואחרי שעברתי נהרות זורמים, ומדברות חמים, והרים תמירים.
אחרי שהספקתי להציץ בנסיכות ואבירים, באוניות ושודדים, ראיתי
שלל דמויות, משניות וגיבורים.
הגעתי לעולם של רגשות ספרותיים.
פזמון:
רציתי לדעת מה הוא פחד,
אם כעס וכאב באמת הולכים ביחד.
חיפשתי מקור לשמחה, ומה הקשר בינה לבין האהבה.
רציתי להביט בגועל בשנאה,
אולי כל זה היה מביא לי הקלה.
רציתי ללמוד על הגבול הדק שבין יאוש ואכזבה,
ועל הדמיון שבין בדידות למבוכה.
אז יצאתי לטיול בעולם של רגשות ספרותיים.
בית ג:
ושם בין שלל דלתות ומנעולים.
נכנסתי לי בשקט לאחד החדרים.
לא ראיתי את השלט שנכתב בו כאילו היה שייך לשלושה ילדים
חמודים.
"זהו חדרים של פחד, כעס, ושנאה
רגשות מעורבים".
הבטתי בדמות קטנה ומיד הרגשתי שאני משתתק,
פחד שלט בי כמו שעון מתקתק.
ומולנו עמדה בחורה ירוקה וציחקקה,
היא הסתכלה בדמות טיפה יותר​ גדולה.
הדמות האמתנית שבה הביטה נעצרה, היא ניסתה להתאפק, אבל כששנאה
לא מפסיקה לצחקק, איך אפשר להאשים את כעס שעוד רגע משתנק,
שלרגע, מאבד שפיות ולא מתאפק.
והחדר הגדול, האפל, אך היפה. נחרב לו תוך שניות  ורק אז אני
יוצא.
פזמון:
בית ד:
ואחרי  חוויה חזקה ומטלטלת,
המשכתי בטיול שלי לעבר דלת אחרת.
יצאתי מין המסדרון הענקי, עברתי את הדלת וכמעט יצאה נשמתי.
מול עיני ראיתי שדה סימנטי עוצמתי.
שבתוכו גדלים עצים, עציי הדימויים.
עברתי באותו שדה מוזהב, ונכנסתי
לבית ששכן מאחוריו.
הפעם לא שכחתי להביט בשלט שהורה
ביתם של רגשות חיוביים באו בשמחה.
נכנסתי אל הבית עליתי לקומה העליונה.
ונכנסתי לחדר שעל שלטו נכתב, משהו מוזר איך עדין דבר מה.
כאן גרים בכיף, שמחה, תקווה ואהבה, התרגשות ואחרונה חביבה
ההקלה.
רק חמישה! אולי טעיתי בספירה?!
לא ולא ידידי זה החדר היחיד שלעניי נראה, שהיה בו חיים ולא רק
צורה.
בית ה:
נכנסתי לחדר ומיד הוזמנתי בחום, להיכנס לשבת לפני שהמשיך את
היום.
מחזה מופלא חדר יפיפה שמלא באהבה
ההתרגשות שפעמה בי גרמה לי לשמחה.
וסוף סוף נרגעתי, הרגשתי הקלה. ואזרתי אומץ הפחד התאדה,
שאלתי את הדמויות הצהובות שסעדו עימי שאלה אמיתית וכנה,
אולי יש מקום בעולם הזה גם לתקווה?
והתשובה שקיבלתי בליבי נשארה,
אני לוקח אותה איתי וממתין בציפיה. שיום יגיע ואסיים את המסע,
אחצה שוב את הגבול בין המוכר ללא נודע.
אחזור לעולם שבו רגשות הן רק תפוארה.
ואשתף את העולם בסודה של התקווה.