טמיר כהנא / דחייה |
ומבע עינייך המתרה
מוסט,
מרחיק את צווארך משפתיי,
זיכרון נוסף של אהבתנו הגדולה
קמל ומת בתוכי.
אני רוצה להאמין לדברייך,
אבל עינייך ברשף מילותיהן
הדוממות,
מבערות את הספק המנחם.
את מותחת את גבך
כמו מנערת אותי מעלייך.
והחדר הקטן גם כך
סוגר עלי במחנק,
כמו לא מותיר מקום
לאהבתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|