פעם, לפני שנים, האמנתי שישנם שני סוגי אנשים בעולם.

אלו שמתאהבים בתחושת החופש והאפשרויות הבלתי נגמרות ששינה על
ספינה מקנה לך.
אלו הם האנשים שמתמכרים לידיעה שאלוהים עצמו מנענע את המיטה
עליהם הם שוכבים בזמן שהוא שר לך שיר ערש בדמות גלים שמתנפצים
על חוף.

וישנם את אלו שעצם המחשבה על להיות על קרקע שאינה יציבה אף
פעם, כזו שנעה מצד לצד, מצד לצד, מקנה בהם בחילה במקרה הטוב
ואימה בלתי ניתנת לשליטה במקרה הרע.

את הדיכוטומיה הזו של שני סוגי האנשים סיפרתי פעם, לפני זמן רב
ליצחק.

יצחק היה דייג ולרוב היה אפשר למצוא אותו משליך את החכה קצת
לפני השקיעה או קצת לפני הזריחה באיזור יפו העתיקה.

יצחק תמיד נראה כמו הסטריאוטיפ האולטימטיבי לדייג.
החל מזקנו המאפיר, פניו המקומטות, מכנסי הג׳ינס המוכתמות
והסווטשירט השחור, ועד לקופסאת הסיגריות שהיה מעשן (מוסטנג).

הוא היה מוציא סיגריה מהחפיסה, מלקק אותה מקצה עד קצה (שתבער
לאט יותר), ומדליק אותה במיומנות עם גפרור. גם בימי החורף בהם
הרוח נשבה בכזו עוצמה שאימה להעיף את כובע הגרב השחור שחבש
לראשו תמיד היה מדליק אותה עם גפרור ותמיד היה מדליק את
הסיגריה במכה אחת. יצחק מעולם לא היה צריך לשלוף גפרור נוסף
כדי להדליק את הסיגריה שלו.

באחד מימיו האחרונים של החורף, בימים בהם הבקרים והערבים עדיין
מצליחים להעביר צמרמורת בגופך, פגשתי את יצחק במקומו הקבוע.
זו היתה שעת בוקר מוקדמת, כזו שהשמש עדיין לא התעוררה בה, אבל
ברור לכולם שהיום כבר החל.

הבטתי אליו והוא חייך אלי וסימן לי בעיניו לשבת לצידו ולהקשיב
לגלים.

בלא מעט מקרים כשראיתי את יצחק, תהיתי לעצמי האם אותו המראה
הזה שלו גרר אותו להיות דייג, או להפך, המקצוע בו בחר שינה
אותו והתאים חזותו לאיך שהוא ״אמור״ להראות.

הכל ביצחק פשוט צעק ״אני דייג!״ לא היה שום צורך לשאול אותו מה
הוא עשה בחייו.
הכל חוץ מדבר אחד, קולו של יצחק.
זה היה הדבר היחיד שלא הסתדר עם כל מראה הדייג שאימץ לעצמו (או
שאומץ לו).
היה לו קול רך, שקט ועמוק.
כלל לא מחוספס כמו שאר הימאים והדייגים שהיו סביבו.
יצחק גם לא התבטא כמו שאר הדייגים והאנשים שסבבו אותו. אם היתה
לך הזכות לשמוע את קולו, היית מאמין שמולך עומד פרופסור
לפילוסופיה, עורך דין או כל אדם אחר שפרסתו תלויה במחשבה עמוקה
וביכולת להביע את דעתו.
היו מספר פעמים בהם שמעתי בגיחוך מבעלי עסקים שהכירו אותו
שליצחק יש קול של שדרן רדיו.
אבל עבורי, ליצחק היה את הקול של אלוהים.

הרוח נשבה וגרמה לי להדק את המעיל אותו לבשתי ומשכתי מעט באפי,
שובר את הדממה שעטפה אותנו.
יצחק שלף מכיסו חפיסת סיגריות וקופסאת גפרורים שלף אחת
מהסיגריות ליקק אותה מקצה לקצה, הניח אותה בזוית פיו, והעביר
אלי את החפיסה.
שלפתי סיגריה בידיים רועדות וחיפשתי בכיס המעיל מצית, ולאחר
כמה ניסיונות כושלים וניעור המצית, הדלקתי את הסיגריה שלי
ושאפתי את העשן אל ראותי.
יצחק שלף גפרור בודד מקופסאת הגפרורים שלו ובמיומנות הדליק את
הסיגריה שלו.
הוא כיבה את הגפרור והניח אותו לידו. יכולתי לדעת באותו הרגע
כי יצחק כבר היה באותה הנקודה לפחות שעתיים, כי לצד אותו
הגפרור שכבו במסודר 4 בדלי סיגריות ו5 גפרורים.
החלטתי סופית לשבור את הדממה, כיחכחתי בגרוני ובקול רועד (ספק
מקור ספק ממשהו אחר) ובחיוך שאלתי ״איך זה שאתה תמיד מצליח
להדליק את הסיגריה עם גפרור אחד?״
יצחק שאף שלוש שאיפות מהסיגריה לפני שנתן לקולו של אלוהים לצאת
מגרונו.
אלו היו כשלושים שניות בהם צלל אל מעמקי האוקיינוס של נשמתו
כדי לתת תשובה לשאלה כלכך טיפשית.

הוא פלט את העשן מנחיריו ואמר בקול עמוק וצלול ״הכל מתחיל
ונגמר במומנטום״.
״מומנטום?״ שאלתי בחצי צחוק, חצי פליאה.
״אתה בטוח שאתה לא מתכוון לתזמון?״.
יצחק שאף שאיפה נוספת ופלט עשן מאפו, וגרם לעצמו להראות זקן
הרבה יותר ממה שהיה ולרגע הוא נראה פשוט עתיק.
״לא״ אמר בקול עמוק. ״תזמון טוב בחיים הוא תוצר של מי שיש לו
מומנטום חיובי, זה במקרה הטוב. במקרה הרע, תזמון טוב הוא עניין
של מזל, ומי שמסתמך על מזל בחיים צפוי להרבה מאוד אכזבות״.
״מה ההבדל בעצם?״ שאלתי.
יצחק חייך אלי, בפעם הראשונה מנתק את מבטו מהגלים והסתכל עלי,
כאילו מודד אותי.
״מומנטום טוב מצריך קודם כל  רצון חזק וטהור.
אני מדליק את הסיגריה שלי רק כשהרצון שלי לסיגריה כלכך גדול,
עד ששום כוח בעולם לא יוכל לעצור אותו.
אם הייתי מסתמך על מזל או גורל או אפילו ניסיון, זה אולי היה
מביא לי תוצאות חיוביות לפעמים, אבל לא תמיד".
גם הייתי נולד תחת כוכב מזל״ המשיך ואמר ״והיה לי מזל בשפע, או
גם אם הייתי לומד לראות ולהיות קשוב מספיק ועל ידי אותה ההקשבה
וראיה הייתי מפתח תזמון טוב, אולי במרבית המקרים בהם הייתי
מנסה הייתי מצליח.
אבל לא תמיד!

לאומת זאת״ אמר בקול שקט שהיפנט אותי לגמרי ״מומנטום חזק,
מבטיח שלא משנה מה ארצה, גדול כקטן אני אקבל אותו תמיד, לא
משנה מה ולא משנה מה יהיו הנסיבות.
באותו הרגע כל מה שמחזיק את הבריאה הזו במקומה, תשתנה כדי
להתאים את עצמה לרצונות שלי ולמומנטום שלי״.

הייתי בהלם מוחלט, לא ציפיתי לתגובה שכזו, ציפיתי לטריק, אולי
לכך שהוא טובל את הגפרורים בחומר דליק כלשהו או איזשהו סוג של
קסם.
ביקשתי להריח את קופסאת הגפרורים.
יצחק פרץ בצחוק לבבי והגיש לי את הקופסא. קרבתי אותה לאפי.
היה לה ריח של קופסאת גפרורים.
אופיי הווכחני השתלט עלי ושאלתי ״זהו? זה הכל אם ככה? זה כל
השטיק? אני רק צריך ״לרצות״ את זה וזה יקרה? אם ככה מה ההבדל
אם כך בין להדליק סיגריה לבין לקבל מליון דולר ככה פתאום באמצע
החיים בלי שום מאמץ?״
יצחק צחק, ״אין שום הבדל. הבעיה היא שאתה מתרכז בתפל, הרצון
הוא אמנם חלק חשוב במשוואה, הוא זה שמפקס אותך. הרצון הוא
המצפן שמסביר לעולם מה אתה רוצה, אבל הוא לא כל המשוואה, ובטח
שלא החלק העיקרי בה.
הרי אתה יכול להביא על עצמך תוצאה מסויימת או דברים מסויימים,
טובים או רעים בלי באמת ״לרצות״ אותם.
המומנטום הוא זה שיביא אותך לשם, בין אם זה מליון דולר או פשוט
סיגריה.
המומנטום שוכן מעבר לרצון. הוא בעצם הידיעה הברורה והחד משמעית
שמה שרצית, תכננת או חשבת עליו יקרה ושכל מה שמחזיק את העולם
הזה במקומו יתאים את עצמו אליך ויביא לך את שביקשת.
את אותו מומנטום אפשר גם להגדיר כהעדר הספק. ברגע שצברת מספיק
ממנו, אין שום דבר שלא תוכל לעשות״.

״אז למה אתה לא מליונר היום?״ שאלתי בטון מוכיח, ובהרגשה שאני
הוא זה שיהיה ה״מנצח״ בדיון הזה.
״כי בעוד שזה אולי יהיה נחמד להיות מליונר, זה אין בי את הרצון
להיות מליונר. לכן אין בי מספיק מומנטום שיגרום לעולם להביא
אותי לשם.
בשבילי האושר והרצון האמיתי נמצא פה, ליד הגלים, עם חכה, שקט,
כוס תה עם נענע ואוויר בריח של מלח, ובגלל שהרצון והמומנטום
שלי כלכך חזקים  כשזה נוגע לבקשה הזו, זה בדיוק מה שאני מקבל
כל יום מחדש.
אתה תמיד מקבל ותקבל את מה שאתה רוצה חביבי, לא פחות, ולא
יותר.
אם האושר שלי היה תלוי בכסף רב, אולי יום אחד הייתי מוצא דג
ובבטנו זהב שבלע לאחר שאבד בים״ הוא צחק בקול. ״או אולי בכלל
לא הייתי יושב פה ומקשיב לגלים, אולי הייתי עכשיו במשרד מפואר
רק מספר קילומטרים מכאן.
אבל האושר שלי, השלמות שלי, הרצון והמומנטום שלי מושכים אותי
לכאן ועכשיו ולכן, אני פה, כאן ועכשיו״.
יצחק מעך את בדל הסיגריה ושם אותה בערמה שישבה לצידו.
״תראה״ הוא אמר מיד לאחר שסיים לכבות את הסיגריה הקודמת, ושלף
סיגריה חדשה מהחפיסה, ליקק אותה מקצה אל קצה, שלף גפרור
מהקופסא, הוא הניח את הסיגריה בזווית פיו וחיכה.
הוא חיכה מספר שניות, וכשניסיתי לשבור את השתיקה בשאלה נוספת,
הוא השתיק אותי בתנועת יד חדה, ואמר ״פשוט תקשיב, פשוט תראה״.
לפתע, משב רוח חזק הכה בנו ממערב, מביא איתו ריח חזק של אצות
ומלח ובאותו הרגע יצחק הכה בגפרור.
קצה הגפרור בער לרגע, יצחק קרב אותו פיו ולפתע, נכבה הגפרור
במהירות ופתאומיות משאיר את הסיגריה של יצחק כבויה בזוית פיו.

זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את יצחק נכשל בנסיון להצית
סיגריה. תחושת ההפתעה מהר מאוד הפכה להיות תחושת ניצחון
והתעלות וצחקתי צחוק גדול, ״עם כל הדיבורים האלו בסוף, לא
הצלחת, מומנטום הא?!״ אמרתי בהתגרות.
״בדיוק, אמר יצחק״ בחיוך רחב ״מומנטום״.
״מה?״ שאלתי בהפתעה, הרי יצחק נכשל!
״אבל לא הצלחת״.
״ניסיתי להוכיח לך נקודה, הרי אתה עצמך התחלת את השיחה הזו
בשאלה, איך אני לעולם לא נכשל במעשי, והמקרה שאותו נתת כדוגמא
היא העובדה שמעולם לא נכשלתי להדליק את הסיגריה שלי. כלומר,
אתה מודע לכך שה"כישלון" לו היית עד עכשיו, הוא החריג.
במקרה הזה, כיוון שבדיוק סיימתי לעשן את הסיגריה שלי, ולא היה
בי מספיק רצון ומומנטום לעשן אחת נוספת, הרצונות שלי היו
כפופים לחוקים אחרים, כאלו שהחליפו את החוקים שמתקיימים, או
שלמעשה אני מקיים כשיש בי מספיק מומנטום, חוקים אחרים כמו החוק
שאומר שגפרור שדולק ברוח חזקה יכבה למשל.
אבל אם היה לי מספיק רצון ומומנטום, גם הרוח החזקה ביותר לא
היתה מכבה את אותו הגפרור״.
שתקתי למספר דקות, ופתאום חייכתי, אספתי את מחשבותי ועמדתי שוב
להתווכח, ובשניה שהרמתי את עיניי ופתחתי את פי, יצחק שלף
באיטיות גפרור נוסף מהקופסא.
הוא לא היה צריך לסמן לי לשתוק, רעש השקשוק של קופסאת הגפרורים
השתיק אותי.
יצחק המתין שוב.
תהיתי אם הוא מחכה למספיק מומנטום או שאולי הוא מחכה לרוח
חזקה, כזו שיכולה בקלות לכבות גפרור דולק, הכל במטרה להגדיל את
המעשה שידעתי שיגיע, אולי הוא בעצם חיכה לשניהם.

רוח מערבית חזקה אף יותר מזו שקדמה לה הכתה בפנינו, ובו ברגע
יצחק הכה את הגפרור בשולי קופסאת הגפרורים.
הלהבה ריקדה, ודלקה מנסה להאבק ברוח החזקה שכאילו התעקשה לנצח
במלחמה הזו.
יצחק חייך, וקרב את הגפרור לקצה הסיגריה באיטיות מירבית, נהנה
מהמבט המופתע על פני.
הרוח המשיכה לנשוב, כאילו עצבנית על הדייג הזקן שמקטין את
גדולתה, יצחק לא כיסה את הלהבה בידו השניה כדי להגן עליה
מהרוח, להפך, הוא אחז בגפרור בשני אצבעותיו ונתן לקצה הלהבה
לתת נשיקה חמה ובוערת לקצה הסיגריה שלו.
יצחק שאף את העשן המתוק לראותיו, ולאט לאט הרחיק את הגפרור
הבוער משולי הסיגריה. באותה השניה הצליחה הרוח סוף סוף לכבות
את הגפרור, וכמו בקסם, ברגע שעשתה זאת, נרגעה.
יצחק חייך, הוא ראה בעיניי שהבנתי, שהעדות שלי למעשה הזה לא
עברה מעל ראשי לכן הוסיף ואמר ״חשוב היה לתת לרוח להגיע גם כן
לסיפוק, זה למה לא אני כיביתי את הגפרור אלא היא.
אם הייתי אני מכבה את גפרור זה, הרוח היתה עושה כל שביכולתה לא
לתת לנו לעזוב את המקום הזה בחיים, ואני לא בטוח שיש לנו מספיק
מומנטום כדי לנצח בקרב הזה.
מעבר לזה", הוא חייך ואמר "אם ניתן להמנע מקרב, בעיקר קרב כלכך
קשה כמו של אדם נגד הרוח, עדיף להמנע ממנו.
איזון וכבוד הם גם חוקים חשובים בעולם הזה, אולי אם יום אחד
המומנטום שלך יהיה חזק מספיק והרצון שלך יהיה ברור מספיק, הוא
יביא אותך ואותי לשוחח עליהם גם כן״.

הוא צחק שוב, ואני שתקתי.

העברנו כשעה נוספת יחד, בשקט מופתי, מקשיבים לגלים, ולרוח. עד
שלבסוף קמתי על רגלי הבטתי עליו והושטתי את ידי ללחוץ את ידו
הגדולה, החמה, הזקנה והמחוספסת.
״תודה יצחק״ אמרתי בשקט, ״תודה לך ילד״ אמר לי בחיוך. ״נתראה,
בסוף השבוע הבא?״ שאלתי חצי בתקווה חצי בקביעת עובדה.
״אתה יודע הרי במה זה תלוי״ הוא אמר בחיוך.
צחקתי לעצמי והתחלתי ללכת.

לאחר מספר צעדים, עצרתי הסתובבתי והבטתי בו שוב, ״היי יצחק״
אמרתי, "תגיד, אתה מאמין שיש שני סוגים של אנשים בעולם? אלו
שמאוהבים בתחושה של שינה על אוניה, ואלו שעצם המחשבה על קרקע
לא יציבה מביאה להם תחושת אימה?״
יצחק צחק ובקולו של אלוהים אמר רק ״אני מניח שאלא אם כן
המומנטום של כל אחד מאיתנו קשור קשר אינהרנטי לים, זה חלקית
תלוי בגובה הגלים הגבוהים ביותר שכל אחד מהם זכה לראות
בחייו״.

הנהנתי. נפנפתי ליצחק לשלום בזמן שראיתי אותו שולף סיגריה
נוספת ושם אותה בזוית פיו, מחכה למומנטום.