[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
שבעה בשישה פרקים

1. ששה ימים התאבל ר' מנחם על תרצה בתו היחידה ובשביעי חדל.
בערבו של היום השביעי  הסיר את מודעת האבל מהכניסה לבית, נעל
את הדלת ונשם עמוקות. הוא ידע שכעת עליו  להירגע ולשוב למסלול
חייו הרגיל.
ר' מנחם פשט מעליו את החולצה המיוזעת, זו שלבש בכל ימי השבעה.
הוא התלבט מעט מה ייעשה בחולצה זו: מחד גיסא רצה להיפטר ממנה
מאחר וכרוכים בה זיכרונות השבוע האחרון שלא היה קל בעבורו.
מאידך גיסא, ראש הישיבה בכבודו ובעצמו נגע בה כשחיבק את ר'
מנחם. ואותן הידיים שחיבקו הרי מלטפות מדי שבוע את אבני הכותל
המערבי הקדוש. אם ישליכנה לפח האשפה האין בכך פגיעה בחפץ שספק
של קדושה דבק בו? לאחר דקות בהן לא ידע כיצד לנהוג, החליט.
החולצה נזרקה אחר כבוד לאשפה ומיד אחר כך אמר בעמידה ובקול רם
ברכת "מודה אני" תוך שהוא מכוון בליבו את הברכה לעצם סיום
השבעה.
שלושים שנה עובד ר' מנחם בישיבה. כן, שלושים שנה שהוא מנקה
ומסדר וממרק ועוזר בכל שיידרש. הוא עוד זוכר את ראש הישיבה
הקודם, אביו של הנוכחי, ולא פעם אחת נאנח כשהשווה בליבו בין
השניים. האב היה איש חביב ונעים, שהכיר את כל העובדים בשמם
והתייחס אליהם כאילו והיו בניו שלו. ר' מנחם זוכר בערגה איך
פעם לחש באוזנו שיש אפשרות לשידוך ואפילו הסדיר קורת גג לזוג
הצעיר. והבן, נאנח ר' מנחם בליבו, אוי הבן. איש קשה הרואה עצמו
מורם מעם. עשר שנים חלפו מאז ירש את אביו ואפילו פעם אחת לא
פנה לר' מנחם, לא דיבר איתו ולא ביקש ממנו איזה דבר. אפילו
בבית הכנסת של הישיבה הוא מתעלם ממנו ולא מציע לו איזה מפטיר
או הגבהה לתפארת.
והנה, אך החל ר' מנחם לשבת שבעה וכבר התפנה ראש הישיבה מכול
עיסוקיו החשובים ובא לניחום. ולא לבדו הגיע. הוא הביא עימו
פמליה גדולה שנשרכה אחריו כשובל, וכולם עד האחרון שבהם לחצו את
ידו של ר' מנחם, אמרו משפטי נחמה והתפללו יחד עימו.
קודם שבאו, הגיעו שניים מצוות עובדי הישיבה, פרקו מעל כתפיהם
כמה כסאות עץ מתקפלים והתקינו אותם בצמוד לקירות סלון הבית.
כשסיימו עזבו את הבית בלי לומר מילה. מעט אחריהם הגיע בחור
ממזכירות הישיבה ששימש כשליח המבשר. הוא הדביק על דלת הבית
מודעת אבל מטעם הישיבה, הודיע כי ראש הישיבה תיכף יבוא, ומיהר
להעלם.
ר' מנחם ידע שלא כל אחד זוכה בכבוד. נגידים ושועי ארץ הרי
נושקים את כפות ידיו של ראש הישיבה, רבים משתדלים לשווא למען
יבוא בצל קורתם, אך רק מעטים זוכים לראות את המאור הגדול זורח
בסלון ביתם. לכולם ברור כי לו היה ראש הישיבה טורח להגיע לכל
בית בבני ברק שנתרגשה עליו צרת אבל, היה הוא מכלה את כל שעות
היממה במעבר מבית אבלים אחד למשנהו, מבלי יכולת לפעול להמשך
קיומה ושגשוגה של הישיבה.  
מיד לכשנסתלק אותו שליח מבשר, קם ר' מנחם מהרצפה עליה ישב, פתח
כדי מחצית את דלת הכניסה והשאירה כך לטובת הבאים. אגב כך העיף
מבט במודעת האבל ושב והתיישב על הרצפה.
זמן קצר אחר כך שמע המולה מן החצר שלמטה ולאחריה קולות של
טיפוס במדרגות. מספר דמויות נכנסו מבעד לדלת הפתוחה. ר' מנחם
ידע שאלו הם ההולכים לפני המחנה. הם בחנו בשתיקה את החדר
ונעמדו משני צידי משקוף הדלת כמשמר כבוד. עוד דקה חלפה ור'
מנחם חש כאילו האוויר כולו נשאב מן החדר. הנה הוא ראש הישיבה
נכנס מבעד לדלת ואחריו נדחקים נדחפים עשרות מתלמידיו ומעריציו
שיעשו אוזנם כאפרכסת שמא ישחרר ראש הישיבה לאוויר איזה יהלום
של דבר תורה, איזה חידוש או פלפול אותו יוכלו הם להעביר הלאה
לבריות שלא זכו להיות שם.
ר' מנחם החל קם לכבודו של ר' הישיבה אך זה הניח ידיו על כתפי
ר' מנחם למען ישוב וישב על הרצפה. ראש הישיבה התכופף ועטף את
ר' מנחם בחיבוקו. אגב כך אמר ראש הישיבה באוזנו של ר' מנחם
ציטוט של דבר נחמה מספר עזרא והתיישב בכיסא הסמוך ביותר לר'
מנחם. ראש הישיבה עצם עיניו וכמו לפי סימן בלתי נראה פתחו כולם
בתפילה  כמקהלה מאומנת. ר' מנחם הביט בסידור הפתוח שבידו אך
האותיות הסתחררו לנגד עיניו. לבסוף קלטו אוזניו את הנוסח המוכר
של תפילת מנחה. ר' מנחם חש כטובע שהגיע לחוף מבטחים. הוא צירף
קולו למקהלה וכבר לא נזקק להביט בדפים שאחז. ברגע הנכון  הרים
ראש הישיבה את אצבעו ושקט מוחלט השתרר. כולם כיוונו מבטם  מטה
לעבר ר' מנחם שפצח באמירת קדיש בקול רם וצלול. הכול השיבו לר'
מנחם "אמן, יהא שמי רבא מבורך..." וגו'. בתום הקדיש, אמר ראש
הישיבה עוד איזה דבר תורה בנושא דיני אבלות ואז קם, לחץ את ידי
ר' מנחם ויצא מהבית כשכול הפמליה בעקבותיו.
לקראת ערב הגיעו מניין מתלמידי הישיבה ויחד אמרו התפילות
והלכו. כך היה גם למחרת ובשאר הימים עד לתום השבעה.
ביקור ראש הישיבה בביתו של ר' מנחם כמו פתח סכר. גברים מהשכונה
שעד אז לא החליפו מילה עם ר' מנחם, באו עתה לנחמו. חלקם הגיע
במכוון לקראת שעת התפילה והצטופף יחד עם בחורי הישיבה בחדר
האורחים שמעולם לא נראה קטן כל כך. נשים שלחו ביד ילדיהם ארוכי
הפאות מגשים עמוסי תבשילים ועוגות. אלו שימשו את ר' מנחם כל
ימי השבעה וגם בימים שבאו אחריו. הוא תהה מתי לאחרונה נהנה
מכמות כזו של מטעמים והגיע למסקנה שמאז אשפוזה של אשתו סמוך
לאחר הלידה, לא ידע מזון איכותי שכזה בביתו. תרצה הרי לא ידעה
לבשל, וכי מה הפלא, הרי לא הייתה לצידה אם מדריכה בהלכות מטבח.
ברגיל היה ר' מנחם נסמך על שאריות מארוחת הצהריים שהיה דולה
מסירי המטבח שבישיבה כשהממונה עליו, מר אברם, לא היה רואה. אבל
עכשיו, עם תום ימי האבל, התענג ר' מנחם על המזון, ויותר מכך,
על הדממה ששבה לשרור במשכנו. הוא ניצל את שעות המנוחה בשבת
(אותן שעות שבהן לא שהה בבית הכנסת שבישיבה) כדי לחשוב איך
ייראו חייו מעתה ואילך.

2. כל אותו הזמן ישבה תרצה לבטח בביתה שברמת גן, מרחק ארבע
תחנות אוטובוס קו 35 מבית אביה. לו רצתה, הייתה יכולה לצעוד
אליו בהליכה נינוחה של לא יותר מחצי שעה. אבל היא לא רצתה.
וכי למה שתרצה? הרי את המרחק שבין ביתה הנוכחי לבין הבית בו
גדלה, אין למדוד   בקילומטרים וגם לא בזמן. מבחינתה המדובר
בשני עולמות שונים שהפער ביניהם בלתי ניתן לגישור. ומשעזבה את
עולמו של אביה אין לה כל כוונה להביט לאחור וודאי שלא לחזור.
עולמו של אביה? הרי היה זה גם עולמה שלה עד לפני שנים לא רבות.
עולם של חצאיות שחורות וחולצות עם שרוול ארוך, עולם של שינון
פסוקים ותפילות, עולם צר, משעמם ואפור כצבע חולצת בית הספר.
על אביה אין בליבה דבר. לא הוא שיצר את העולם בו חי. לא הוא
שבחר לאבד את אימה. הרי יכול היה להעבירה לבית יתומים, למוסרה
לזוג חשוך ילדים, אולי אפילו לקבל מזומנים בעבורה. במקום זאת
הוא בחר לגדלה בעצמו תוך שהוא מלהטט בין עבודתו בישיבה לבין
חובותיו כהורה יחיד לבתו.
בגן הילדות הבינה שרק לה אין אימא. היא שאלה והוא פטר אותה
בתשובה מתחמקת. רק בגיל 11 גילה לה שבעצם גם לה יש אימא אלא
שדעתה משובשת מאז הלידה. הוא הרגיע כי חלילה אין לתרצה כל אשמה
בכך והבטיח שבאחד הימים יבקרוה . תרצה לא הרפתה ובכול שבוע
הייתה שואלת מתי כבר תפגוש את אימה. חלפו עוד כמה שנים עד
שהגיע היום המיוחל ושניהם נסעו לראותה. את אותה נסיעה באוטובוס
היא דווקא זוכרת לטובה. הם צחקו כל הדרך ואכלו כריך שהכין,
ירדו בתחנה הקטנה וצעדו מחייכים עד שהגיעו למקום מגודר. הם
עברו את השומר במחסום, והלכו במדשאה רחבה לעבר מבנה ורוד. דבר
לא רימז על המראות שנתגלו לה מאחורי דלת הכניסה. את הדמויות
היא זוכרת רק במטושטש, אולי כי פחדה להביט, אבל את הקולות לא
תשכח לעולם. בליל מונוטוני של מילים שחזרו על עצמם שוב ושוב,
צרחה מימין ואז גם משמאל, ראש נדפק בקיר שוב ושוב ותיפוף של
בקבוק בשולחן. קקופוניה מפחידה המאיימת להשתלט על המוח ולפורר
אותו. ובתוך כל הערב רב הזה אביה מושך אותה לכיוון אישה אחת
בכיסא גלגלים. דמות מצומקת, קמוטה, ששערה הדליל אפור וסתור.
והם מתיישבים מולה ומבטה של האישה אטום. "זוהי אימא" שמעה אותו
אומר בחיוך מאולץ. והיא הביטה על האישה שגופה נטה בעיוות
לפנים, ואז הביטה על אביה שבזקנו האפור ובמעילו המרופט היה
נראה כעלם לעומת אותה זקנה. ואז האישה עיוותה פניה ומפל דמעות
בלחייה גילה דבר בכייה. "קח אותי מכאן" התחננה לאביה והשניים
קמו והיא לא הביטה יותר לאחור.
"אמא מתה" צעקה לעברו כששבו הביתה. היא הסתגרה בחדרה וכשיצאה
ממנו אחרי שבוע הייתה שונה. היא זעה באי נוחות בתוך חולצת בית
הספר. תחילה העיזה וקיפלה קפל אחד בשרוול חולצתה וכעבור כמה
ימים עוד קפל ועוד אחד. אביה התחנן שתפסיק אבל היא הביטה בו
מבלי להגיב. באחד הימים נסעה לרמת גן וקנתה מכנסיים. יום אחד
החלה לובשת אותם בתוך הבית וכעבור זמן העיזה לצאת לרחוב תוך
שהיא מסתירה מכנסיה מתחת לחצאית הארוכה.  לבסוף אזרה אומץ
ויצאה ללא חצאית. במהרה נמצא מי שראה ומיהר לדווח.
כשנקראה למנהלת אפילו לא טרחה להכחיש. היא לא חשה שום צער
כשסולקה מבית הספר. בת שש עשרה החלה נוסעת בבקרים לרמת גן לחפש
עבודה. לבסוף בישרה לאביה שמצאה ובכול בוקר וערב הייתה נוסעת
באוטובוס מבני ברק ובחזרה מתעלמת ממבטי התוכחה של שאר הנוסעים
כלפיה. לילה אחד לא חזרה לישון בביתה. למחרת הסבירה לאביה
המודאג שמצאה מקום לישון ברמת גן. היא חסכה ממנו את הידיעה
שנכנסה למיטתו של מעבידה שגילו היה כפול משלה. עם הזמן החליפה
עבודה ובחורים, חסכה כסף ושכרה דירונת משלה. אף אחת מכוסות
היין שלגמה באותם הימים,  לא שיכר אותה כמו תחושות החופש
שחוותה. היא הרגישה כמי שהשתחררה משבי ממושך ובלעה את מנעמי תל
אביב בלגימות גדולות. פעם אחת הצליחה להביא את אביה כדי שיראה
את דירתה, אבל הוא סירב להיכנס והסתפק בישיבה משותפת בפארק
הסמוך בטרם ישוב לקינו המוכר.
כשקיבלה פטור אוטומטי מגיוס לצבא, שקלה לנסוע ללשכת הגיוס
ולערער אך ויתרה, כי בדיוק אז נכנסה יערה לחייה.

3. למרות שחלפו שש שנים מאז הכירו לראשונה, עדיין הן מתווכחות
איפה זה היה בדיוק. תרצה זוכרת פאב בקינג ג'ורג' בתל אביב.
יערה מתעקשת על ביסטרו קטן בכיכר ביאליק ברמת גן. שתיהן
מסכימות שהיה זה ערב גשום במיוחד ושכל אחת מהן ישבה לבדה
בשולחן עמוס כוסות של עצב. מבטיהן הצטלבו, נראו זו לזו כאחיות
לצרה. חיוך קטן, מחוות יד, והנה הן סביב שולחן אחד בשיחה
מסויגת שגדרותיה נופלות עם כול כוס יין נוספת, וכבר הן צוחקות
צחוק משוחרר ומרימות עוד כוסית בלי לזכור לכבוד מה. שיכורות
לגמרי סיימו את הערב במיטתה של תרצה מבלי שמי מהן תזכור איך
בכלל הגיעו לשם.
בבוקר שלמחרת עוד בטרם תתעורר גם המבוכה המשתקת, ליטפה יערה את
תרצה ברכות והובילה אותה במשעולי העונג אל פסגות שתרצה לא ידעה
מקודם. בעודה מטפסת מפסגה אחת לאחרת הגבוהה ממנה, השוותה תרצה
בין קימורי הרוך של יערה לבין שרירי הגברים שידעה. עתה דמה
בעיניה גופם השרירי השעיר למעשה אהבה עם קוף. תרצה שחוותה
לראשונה אהבה נשית, חיבקה ולא הניחה ליערה לעזוב. יערה חיבקה
במקביל וכלל לא רצתה לעזוב. היא הייתה מבוגרת מתרצה בשנים
מעטות ובדיוק סיימה מערכת יחסים סוערת עם בת זוג שעזבה.
השתיים הפכו לזוג ולהבדיל מזוגות דומים לא הצניעו דבר אהבתן
בדלת אמות. מהר מאוד הן גילו שלא נעים לחבק אהובה אל מול מבטים
מלגלגים והערות עוקצניות.  למזלן של השתיים, עבודתה של יערה
בתחום ההנדסה הביו רפואית חייבה אותה לעקור להולנד. בארץ זו
היה קל יותר לשתיים להעמיק ולהעצים הזוגיות שביניהן.
שנתיים מאוחר יותר חזרו השתיים ארצה כשהן אוחזות בתעודת
נישואין ובתינוק משותף.
פקיד הרישום במשרד הפנים סירב לרשום את השתיים כנשואות ורק
בעקבות מכתב מעורכת דין שהצביעה על תקדים משפטי מחייב, הושלם
הרישום. הצעד הבא היה קשה יותר. משרד הפנים שבינתיים עבר
לשליטה של מפלגה חרדית, סירב  בכול תוקף לרשום את הילד בתעודת
הזהות שלהן. שוב פנו שתי הנשים לעורכת הדין. הוגשה עתירה לבג"צ
ובתום שלוש שנות מערכה משפטית, הוכרה לראשונה זכותו של זוג חד
מיני לרישום ילדם במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות.
תמונת שתי הנשים המאושרות פורסמה בכל עיתוני הארץ הנפוצים. משם
קצר היה המרחק עד למאמר הנזעם שפורסם בעיתון החרדי המוביל.

4. שנים רבות לפני כן נמסר לידיו של ר' מנחם נער סורר,
אבריימל'ה שמו, כדי שינסה להחזיקו במסגרת וילמדו מוסר עבודה
מהו. הנער נפלט ממסגרת הלימודים הרגילה בישיבה ולאור קשרי
משפחה רחוקים בינו לבין ראש הישיבה, נעתר האחרון לתחנוני אביו
של הנער, לנסות ולהשאירו ככוח עזר במסגרת הישיבה. אבריימל'ה זה
הלך אחרי ר' מנחם וסייע לו בעבודות הניקיון והאחזקה של מבנה
הישיבה. עם השנים למד אבריימל'ה את רזי המקצוע עד שהפך לבעל
מלאכה העומד בזכות עצמו. עתה  לא התבייש לנסות ולדחוק את רגלי
ר' מנחם. "עזבו את הזקן, תנו לי לטפל בזה" היה המשפט השגור על
לשונו אותן שנים. כשהלך לעולמו מנהל המשק הוותיק של הישיבה,
החליט ראש הישיבה (הקודם) לתת את התפקיד לאבריימל'ה דווקא,
שהפך באחת להיות מר אברם.
בתפקידו החדש  לא זכר מר אברם לר' מנחם חסד נעורים. אם חלילה
נפל ר' מנחם למשכב, היה מר אברם בא עימו חשבון בשובו לעבודה
ונוזף בו. כשהיה ר' מנחם מבקש אביזרים וחומרי ניקוי היה מר
אברם דורש הסברים מדוע זה נקרע הסמרטוט הישן, לשם מה צריך יותר
מתרסיס אחד נגד מקקים ומי בכלל משתמש היום באקונומיקה.
מסיבה זו לא נתן ר' מנחם משמעות יתרה לברכת ה"מזל טוב" המלגלגת
שהפטיר לעברו מר אברם בבוקר שלמחרת פרסום תמונת תרצה ויערה
בעיתון.
שעה קלה אחר כך שוב נכנס מר אברם למחסן בו ישב ר' מנחם ולגם
כוס תה של בוקר. "נקראת לישיבה של מעלה. ראש הישיבה קורא לך"
זרק מר אברם בבוז לעבר ר' מנחם תוך שהוא מחייך חיוך מבשר
רעות.
ר' מנחם הכיר היטב את חדרו של ראש הישיבה. לאורך שנות עבודתו
בישיבה הוא ניקה אותו פעמים רבות. הוא הניח את כוס התה מידיו
ויצא מיד בכיוון חדרו של ראש הישיבה. ר' מנחם היה נרגש. תהיה
זו הפעם הראשונה בה ראש הישיבה הנוכחי קורא לו. הרי יכול היה
להעביר אליו המטלה באמצעות מר אברם, אך עובדה היא שראש הישיבה
קורא לו. כלומר, ראש הישיבה מודע לקיומו ובודאי יודע שהוא ותיק
העובדים בישיבה, מהאחרונים שנותרו מהדור של אביו כראש ישיבה.
בעודו צועד במעלה המדרגות לקומת ההנהלה, החליט ר' מנחם שיעשה
כול מאמץ למלא את מבוקשו של ראש הישיבה. "זו ההזדמנות שיכיר
אותי. הרי אם מר אברם התקדם אולי גם הגיע זמני" אמר לעצמו.
בדרך עוד הספיק להחליף את הכיפה המרוטה שעל ראשו, זו שלעיתים
ובאין רואה היה מנגב בה את זיעת מצחו, בכיפה השחורה הבוהקת
שהייתה שמורה בכיסו לאירועים חשובים.
ר' מנחם פתח את הדלת המוכרת והופתע כשמר אברם נכנס אחריו.
"כבודו, זהו העובד" אמר מר אברם בנימוס שר' מנחם לא הכיר,
ונסוג לפינת החדר.
"זו הבת שלך?" הצביע ראש הישיבה על תמונה בעיתון שלפניו.
"כן" השיב ר' מנחם חלושות "תרצה שלי".
"לא תרצה. פירצה" צעק ראש הישיבה כך במלרע יידישאי ובפנים
אדומות.
מר אברם צחק צחוק מרושע שנפסק ברגע שראש הישיבה הביט לכיוונו.
ר' מנחם בלע את רוקו ושתק. הוא היה המום ממתקפת הפתע.
"פריצות שיוצאת מהמחנה שלנו חובה לבער!" המשיך ראש הישיבה ודפק
באגרופו על השולחן.
"אדוני, כבוד הרב הגדול" ניסה ר' מנחם "הילדה מסכנה..." גרונו
נשנק לרגע אבל הוא ניסה שוב "ואמא שלה...". ראש הישיבה קטע
אותו בהרמת יד "והאבא שלנו שבשמיים לא נתן לנו רשות למיני
זיווגים  שכאלה ולילד שבא משתי נשים. זו טומאה!" צעק ראש
הישיבה וזקנו התנפנף כמפרש ברוח.
ר' מנחם עמד בוש ונכלם.
ראש הישיבה המשיך:"אתה צריך לנקות את עצמך מהטומאה הזו. להתנתק
ממנה!".
ר' מנחם נחרד "אבל כבוד הרב, היא כל מה שנשאר לי, אתה הרי מכיר
את הסיפור של אימא שלה שהשתגעה, הילדה הושפעה מזה מאוד. סלח
לה, במחילה" התחנן.
"הקהל הקדוש שלנו חשוב יותר מכול ילדה מורדת" אמר ראש הישיבה
בנימת תוכחה והמשיך: "אם לא תתנתק ממנה, הקהל שלנו יקיא אותך"
היתרה ראש הישיבה ולכסן מבטו לכיוון מר אברם שהמשיך להנהן
בראשו.
ר' מנחם החל מחשב בראשו. נכון, הוא לא מסכים עם דרכה של תרצה
אבל היא כל שנשאר לו. הוא יאבד את עבודתו בישיבה אם יפר את
מצוות ראש הישיבה. הרי בני ברק קטנה והלשונות בה רבות. איש
בבני ברק לא יסכים להעסיקו כשתיוודע סיבת פיטוריו מהישיבה. ואם
לא יתירו לו להיכנס לבית הכנסת, מה יהיה? איפה ימצא בית כנסת
אחר? ונניח שלמרות גילו המתקדם יעקור לקהילה אחרת לעיר אחרת,
הרי גם שם ישאלו אודותיו ושלוחיו של ראש הישיבה ירדפוהו לקצה
העולם.
בעודו מגלגל האפשרויות בראשו, אחז ראש הישיבה בידו של ר' מנחם
והניחה על התנ"ך המהודר שלפניו.
"נדר שבעה!" פסק ראש הישיבה.
"נדר שבעה" ענה אחריו ר' מנחם בנפש מובסת.

5. כל ימי השבעה ישב ר' מנחם כשהכיפה הפשוטה על ראשו. בכוונה
לא החליפה בזו השחורה הבוהקת השמורה לאירועים חשובים. רוב הזמן
הביט בסידור שבידו והניע שפתיו במלמול חרישי חסר פשר. הוא לא
הביט בעיני הבאים לביתו ולא היה קשוב לשמוע דברי הנחמה שהעבירו
אליו אגב לחיצת יד.
ר' מנחם ניחש שראש הישיבה ירצה לוודא בעצמו כי השבעה אכן
מתקיימת כהלכתה ולכן לא התפלא על שטרח ובא בעצמו לניחום.
את מודעת האבל והכיסאות המתקפלים שקיבל מהישיבה  תפס ר' מנחם
כדחיפה אחרונה שתחליקו לתוך מעגל השבעה.
חיבוקו של ראש הישיבה היה כה חזק עד שהאוויר ממש יצא מריאותיו.
בעיניו של ר' מנחם נדמה היה אותו חיבוק לחניקה של ממש.

6. פעם היה ברמת גן ראש עיר שאהב ציפורים. לכבודן הוא הקים
פארק גדול שבמרכזו אגם. כדי שיוכל לצפות בציפורים מקרוב, התקין
טלסקופ הצופה על האגם והצמחייה שבשוליו. אותו ראש עיר כבר נפטר
מזמן אך הפארק והאגם הפכו לעובדה קיימת למרות שפרנסי העיר היו
שמחים לבנות על השטח שכונת מגורים שתבטיח תוספת כספים לקופת
העירייה.
משנמנע הכסף הגדול מקופת העירייה, הוחלט שגם כסף קטן ישמח לב
גזבר. טרחו והחליפו את הטלסקופ הישן באחד חדש המופעל עם הכנסת
מטבע לקופה הצמודה אליו. לאחר שנים שחונות בהן לא הניבה קופת
הטלסקופ אגורה שחוקה, מזה שנה שהתמונה השתנתה. המצלצלים זורמים
לשקיתו של עובד גזברות העירייה האמון על ריקון הקופה אחת
לחודש.
זה תריסר חודשים שבכול יום חול בשעות אחר הצהריים, משלשל יהודי
חרדי מטבע לטלסקופ, וצופה בעזרתו לא בציפורים המקננות באגם, כי
אם בספסלי העץ שבפינת הפארק.
לא קלה הייתה דרכו של ר' מנחם עד שמצא פיתרון זה.
בימים הראשונים שאחרי השבעה עוד התענג על השגרה הרוגעת ששבה
לחייו. אך ככל שחלפו השבועות גברו בליבו הגעגועים לתרצה ולנכד
שאותו לא ראה מעולם. תחילה כיבה ר' מנחם את אש הגעגועים בעזרת
זיכרון הנדר. אך הגחלים המשיכו לרחוש והגעגועים המשיכו להציק.
היה ברור לו שאת הנדר לא יוכל להפר שהרי את ידו הניח על הספר
הקדוש. לכן לא יזמין את תרצה לביתו ולא יבוא אליה, לא יכתוב לה
מכתב ולא יתקשר אליה בטלפון הציבורי שברחוב כדי לשמוע את קולה.
אבל להביט מרחוק? ואם לא בה אז לפחות בנכד! הרי תרצה לא תבחין
ואם לא תדע, הרי שאין בכך משום הפרת הנדר. וחוץ מזה, אין הוא
אלא בחזקת שליח של אשתו המסכנה שלא נדרה שום נדר וגם לו הייתה
נודרת, הרי שגעונה היה פוטר אותה מכך. והרי תרצה היא גם ביתה
והנכד הוא גם נכדה שלה. וכבר דמיין איך ישבור את שתיקתו הקבועה
מול אשתו ויתאר לה בפרטי פרטים את הנכד שלה. מה גון עורו, צורת
שיערו, צבע בגדיו.
כך מצא ר' מנחם עצמו בכול יום בסיום העבודה, יושב ליד האגם
בפארק שמול דירת בתו. הוא צפה בתינוק כשרק ראשו הציץ מן העגלה
ואחר כשזחל על הדשא ליד אימו. הוא ליווה במבט את צעדיו
הראשונים, המהוססים שהתחלפו במהרה בהליכת ברווז בוטחת. ואז
הגיע תור הכדור. הוא ראה את תרצה זורקת לעבר הילד כדור קטן
ואיך הקטן משיב לה וצוחק בכול פה. ועכשיו הוא רואה את תרצה
יושבת על הספסל ומדברת עם אישה אחרת והילד רץ על הדשא ובועט
בכדור. והילד רץ ובועט ומתרחק מאימו והיא? שקועה בשיחה וכלל לא
מסתכלת. והנה הילד בועט בכדור שמגיע ליד נער זר. והנה הנער הזר
בועט בכדור שיוצא מגבולות עדשת הטלסקופ. ר' מנחם התנתק
מהטלסקופ וראה כי מעוצמת הבעיטה מגיע הכדור לעברו. מבלי לחשוב
פעמיים התכופף והרים את הכדור. כשהתיישר ראה מולו את הילד,
נכדו, עומד מולו ועיניו מבקשות את הכדור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגבר המצוי נמצא
בחיפוש מתמיד
אחר נקודת הג'י
של החיים.

מתי הנקניק הזה
יבין שגם לנו יש
אחת כזו???




המתבודדת עם
עצמה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/8/17 7:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה