כשעידן חזר מצוק איתן, השעה הייתה 17:48
אמא שלו בדיוק טיגנה שניצלים במחבת בפעם השנייה,
הם נשרפו לה קצת כשנכנס בדלת והניח את הקיטבג לצד הכניסה.
43 ימים,
43 ימים זה כל מה שלקח לו כדי כמעט ולשכוח איך ריח של שמן
לטיגון מריח,
43 ימים כדי לשכוח איך ריח של בושם מריח,
או איך מגע מוכר מרגיש.
"בוא, שב!"
קראה לעברו אמו, שהפילה את המזלג מהתרגשות
"אתה רוצה חומוס עם השניצלים יפה של אמא?"
אבל עידן המשיך לבהות בחלל החדר,
ולפני ששם לב השולחן מלא עצמו בסלטים וכל מיני דברים שהריחו
טוב.
"קורל תכף תגיע, כדאי שתתקלח לפני"
הוסיפה אימו בזמן שהמשיכה למלא את השולחן, כאילו הרגע חזר עידן
מאושוויץ ולא מהמאסף של אגד.
את האמת? הוא אפילו לא היה כזה רעב,
אך המשיך לדחוף אוכל לפה סתם כי התחשק לו.
הוא הביט במסך הענק שהיה תקוע להם בפינה של הסלון,
הייתה משודרת איזו תוכנית על לוויתנים בנשיונל ג'אוגרפיק,
'דורק היה אוהב את זה', חשב לעצמו.
דורק היה המ"פ של עידן, אף אחד לא באמת קרא לו בשמו האמיתי,
שהיה אלכסיי.
כולם קראו לו דורק כי אין מצב שלא הייתה לו חפיסת קלפים בכיס
האחורי של המדיי א'.
כשדורק גסס לידו, עידן לא בכה
רק היה חבל לשניהם נורא שלא יצא להם לאכול יחד את השניצל של
אמא שלו
"פיזדץ, עם הטונה השרופה הזו"
נזכר איך אלכסיי היה רוטן.
43 ימים כדי לשכוח איך זה לישון בלילה,
43 ימים כדי לשכוח מה זה תחליב רחצה.
"אתה עייף?"
קטעה אמו של עידן את קו מחשבתו.
43 ימים לקחו לעידן כדי להניח את ראשו בין ידיו ולפרוץ בבכי.