אלה היו הימים בין לבין.
בין חורף לקיץ, בין סתיו לאביב, בין יום ללילה.
אני ישבתי על המיטה המתקפלת שלי ושיחקתי טטריס,
בחלון השתקפו הרי אדום.
כל הלילה שיחקתי טטריס,
ובחצי הלילה ראיתי אותה במוחי,
מייחלת ומתפללת לאהבתי.
לא יכולתי להתרכז יותר במשחק,
הבטתי על הלבנים נופלות על הצג,
וראיתי אותה, עומדת מולי,
לבושה כקבצנית, היפה בנשים,
אומרת למה זנחת אותי,
קראתי לך מעל אלפי רקיעים,
יום ולילה ואביב וסתיו,
ואתה היית עסוק לשחק טטריס.
בכיתי,
לבד מול המסך הדיגיטלי,
חטאתי, חטאתי, קראתי,
תחזרי אליי.
והיא חזרה כמו סערה של ברקים,
עומדת בדלת בגוף מושחת, בנפש חרבה,
פוסעת אל משעולי ביתי כמהססת,
הרי לך מיטה, אמרתי,
וכל הנוחיות של החרמון בתנופה שאת רוצה.
היא נכנסה למיטה ונרדמה מיד,
ואני נשארתי עם משחק טטריס מטופש ביד,
זורק אותו לפינת החדר, מביט במיטה הריקה,
ומחפש את הגלולה הירוקה,
לצבוע את עולמי בירוק זוהר,
נצנצים,
למען לא אעשה מעשה נואש כלשהו.
ואז היא אמרה - בוא אליי, תחדור אליי,
וחדרתי לתוכה בזין רעב.
היא נאנחה אנחות קולניות מאוד,
הים סער, הגשם הצליף,
ואז התבהרו השמיים ומצאנו עצמנו עייפים על הרפסודה,
בין יבשת ליבשת, בין תקווה לייאוש.
הרי זה הסוף, היא אמרה בלחש,
ואני הצטנפתי בשמיכה.
הירח החליף צורות לילה לילה,
והשמש עלתה וירדה.
לבסוף נפחנו את נשמותינו בהפרש של שניות,
שם על הגונדולה,
בין יבשת ליבשת,
בין חיים לחיים. |