אלה היו הימים של החורף.
הגשם נשב בחלון.
אני לקחתי את העט, וציירתי גלים.
היא פרצה את הדלת כמו רוח סערה,
כולה ממוקדת מטרה,
אמרה אני לא זזה מכאן,
עד שנאהב לנצח נצחים.
איך שאתה רואה את זה,
אין לך ברירה.
טוב, אז נאהב, אמרתי,
והתחלנו לרקוד בריקוד אהבהבים.
אני נשאר, היא הולכת וחוזרת.
אני ישן, היא עובדת ומבשלת.
אנחנו מזדיינים בלי הרף,
פשוט כי אין משהו יותר טוב לעשות בעולם האומלל הזה.
והרב ד"ר אומר שאנחנו חיות,
ולא אכפת לנו.
לא משנה מה נעשה, תמיד נהיה חיות,
בעיניים של מישהו, של מישהי.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה אוהב אותי?"
היא שואלת בלעג.
"איזו ברירה יש לי," אני עונה,
"הרי הגורל קשר את לבותינו יחדיו,"
והיא אונסת אותי באלימות.
אחר-כך אנחנו יושבים במרפסת,
ושותים תה ירוק קר.
היא אומרת שאין תקנה לעולם,
כי הגאולה קשה מדי לביצוע,
ולכן העולם יידרדר יותר ויותר,
עם הטוב ועם הרע,
ועם כל הכוונות הטובות של הרב הד"ר הטוב.
אני נכנס לסלון דרך הפתח הרחב,
ומנגן אופרה.
זה תמיד גורם לה לבכות.
ואני בוכה כי היא בוכה.
ושנינו יושבים מול העיר עם כוסות תה ירוק קר,
ובוכים,
כשהלילה עודף אותנו בטל.