אז בטיול קטן אל המילים, אני חושק בתוך תוכי
מרגיז אותי חסימות, משחרר אותי זרימה שופעת
אנחנו מתחבאים בחדרים שלנו,
עם הצמחים המתים בעציצים
תקרות גדולות מכסות אותנו מפני השמיים הנוראיים,
מיטות מנחמות אוספות אותנו אליהן,
ואנחנו מתחפרים בפוכים כבדים גם בלילות חמים,
נושמים את אוויר הלילה הצונן, מדליקים סיגריה לא טעימה

הוא משתעל, ואני קצת נפסק באמצע מילה
יש חריקת חול על האדמה בחוץ,
יש רגליים יחפות שבולשות בחלונות
אנרגיה כזאת שכמהה להשתחרר,
לבטא את עצמה, איכשהו, איפשהו
מעלה מעגלים נרחבים שהולכים ומתרחבים כמו ספירלה הפוכה,
בפנים - בחוץ
כמו אבן שנזרקת למים
והזמר מתייסר בגעגוע, לא שיר שלו,
ענפים מטפסים על קירות הבתים מבחוץ
לימונים מבשילים בפרדסים בשולי המושבים,
ואורות קטנים נדלקים בחדרים קטנים

אולי היא הייתה יפה ואולי לא,
אולי זו הייתה אהבה או משהו דומה לה
אולי הכישוף הנשי דבק בך ולא הרפה מהנפש הצמאה,
אבל מצאת את עצמך הולך אחריה עיוור בלילה אפל,
כשגשם יורד ולא מבחינים אפילו באור הירח
ובדילוגים עליזים רקדת אל התהום,
ונפלת עמוק, ונפלת חזק,
והיו צריכים אלף פסיכיאטרים ומיליון כדורים,
להחזיר את נשמתך מהשאול
אבל אתה היית מסומן כבר ממזמן באות קלון,
אבל אות קלון של אהבה
האהבה הרגה אותך,
קברה אותך בעונג שמימי בחולות הים הענוגים
ושום תועלת לא צמחה מזה,
מלבד סערה גדולה בה ניצחת על גשמים, רעמים וברקים

וכשהיא מגישה לך כוס תה מתוק עם פלח לימון,
ואתה שותה אותו לאט ומדוד,
אתה רואה את עיניה, ואין בהן כוונה רעה
רק פיתולי האהבה שהולכת לדרכים לא צפויות,
מתפתלת כמו הצמח המטפס על קירות הבית מבחוץ
והשעונים הגדולים ממשיכים לתקתק את מקצב הבריאה המוחלטת,
ואתה יודע שהגיעה השעה, ואתה יודע שאין מנוס,
מלבד מלעזוב את ידה ולצאת מהבית,
ללא מילה.