איפה אתה ואיפה אני,
איפה הקרוסלות שצריך להיזהר לא לסובב מהר מדי
הם הולכים את כל הדרך מהרחוב למגרש המשחקים
החול בנעליים, בין האצבעות,
הם רגישים למבוגרים
ואני מוטל על המיטה, סחרחר,
אין לי חבר ואין לי חברה
אני מדבר למיטה
הילדים צוחקים, רק כשהם לבד,
כשבאים מבוגרים הם שותקים, ומפחדים
ואני בתוך מכונת הכביסה שלי,
סחרחר,
אין לי חשק לצחוק או לבכות
אני רק ממריא הלאה מכאן, רחוק
יש להם חול בעיניים,
יש להם חול בין השפתיים,
הם לא ייקחו סוכרייה כי זה אסור
בתוך ענן של חול הם מתרחקים ממני למקום ממנו באתי
ואני רץ מהר-מהר ברחובות להספיק לאן
סימנים של חולשה, ודבר לא ידוע
וכל גניחה מהרדיו מזכירה לי אותי,
ויש רק אותי
אני מתקפל בתוך עצמי, מתמסר לעצמי
יש לי את כל הזמן לא להיות עצמי
ולהיות לא אני זה להיות מישהו שאני לא מכיר
הוא פותח חלון ושואף אוויר לילה
הוא שומע ילדים משחקים.

הלך לו הזמן לבלי שוב
העיניים שלה כבר לא עמוקות
הדמעות שוטפות את כל כתלי הבית
אין דרך לצאת מתוך קירות
והאנשים רעבים,
והיא רעבה גם
אני סיימתי את חיי

יש אשליות בקשר ללונדון
יש אשליות בקשר לעולם שבחוץ
את פשר הריצה אני לא מבין,
הרי אין לאן ללכת,
ודבר לא משיגים

מתי שאני רוצה,
אני ישן, אני ישן

ואת אומרת לעולם בחוץ שיכבוש אותך כמו חמוצים
מה לך הוא נתן, מה הוא נתן
רק כאב, ועוני, ומלחמות, ומאבקים,
הוא קילף את עורך מפנייך.