תשעה שקלים ועשרים אגורות, היו כל מה שהצליח מִישָה לראות בתוך
נרתיק החצוצרה שלו, שהיה פתוח לעוברים ולשבים כבר שעתיים
ומחצה. חמישה שקלים מתוכם, היו "הון עצמי" שמִישָה הניח כדי
שאולי יפתחו עבורו את הלב, ויחד איתו את הכיס.

מִישָה מחה בכף ידו את הזֵעה מעל מצחו הקמוט והפעיל שוב, בפעם
השישית היום, את נגינות הרקע שלו. היו אלו נגינות שפגש כשהיה
נער מתבגר, כשעוד היה לו טוב, לפני שאביו הוּצא מהבית לילה אחד
בידי אנשי ממשל בגין פעילות "מחתרתית", ולא שב, ולפני שאמו
איבדה את שפיותה לאט ובכאב. מאז, זרמו הרבה מים בדַנְייפֶּר.

אבל מה כל זה משנה עכשיו. עכשיו אין זה ולא כלום. הוא כאן.
ישראל. והוא כבר לא מתכוון לזוז מכאן לשום מקם אחר. כבר יותר
מחמש שנים שהוא מנגן על חצוצרה, מתייצב ללא לאוּת  בצומת
עזריאלי, ומַנְעִים לעוברים ושבים את ההמתנה חסרת הסבלנות
והנוכחות שלהם בצומת הזו. כאן, במקום שבו כולם עברו רק כדרך
אגב, כבתחנת מעבר, כאן הוא קבע את מושבו.

בדרך כלל היו הישראלים נחמדים. גם אם לא היו משאירים לו
מטבעות, היו אומרים לו בוקר טוב. למִישָה הייתה סבלנות. הוא
למד שמי שיש לו סבלנות, בסופו של דבר מצליח לשרוד את החיים.
והוא אהב את החיים. של פעם, כלומר ועדיין.

אותו הבוקר לא היה בוקר רגיל. איש אחד, לא מבוגר ולא צעיר, היה
מביט בו מרחוק. קרוב אליו היה, אך הביט בו מרחוק. על ראשו היתה
פיסת הבד שמִישָה שם על ראשו פעם, בהֵחבֵא, בטקס בר המצווה
שלו. לאמו זה היה חשוב. הוא רק רצה לשמח את אמו והסכים להיותו
יהודי, בשבילה, לשעה קלה. מאז, היה למִישָה יחס של חיבה
ליהודים שומרי תורה ומצוות. חושיו של מִישָה היו ערים, והוא
הרגיש שאותו אדם רוצה לגשת אליו, אך עוצר בעד עצמו. הרמזור
התחלף לירוק, האיש ירד למעבר החציה, עלה שוב למדרכה, ונשך
בעצבנות את קצות אצבעות ידיו שניות ארוכות, עד ששם פעמיו לדרך.
כלומר למִישָה.

מִישָה עשה עצמו כאינו מבחין בו, עד שכבר לא יכול היה שלא
להבחין בו. אצבעות ידיו של האיש עטפו את אצבעות ידיו של
מִישָה, שהיו אז לוחצות ומשחררות את שסתומי האוויר העדינים
בחצוצרה. "אתה לא יכול לנגן היום", נשמע קולו העדין של האיש.
מִישָה הרגיש את חום ידיו, שהיה שונה מהחום שבחוץ. חום פנימי,
מחייה. הוא הוריד את החצוצרה מפיו.  "סליחה", אמר במבטא ברור,
ואז המשיך בעדינות תקיפה " מִישָה חייב מנגן. מִישָה חייב מביא
כסף, חייב אוכל, חייב מִישָה לחיות בישראל נו זה אין ברירה. מה
מִישָה יודע מֶלוֹדְיוֹת, זה מִישָה מנגן ".

מִישָה היה מופתע מעצמו. הוא לא התכוון לדבר כל כך הרבה. רק
התכוון לעמוד על שלו, על הזכות הזו להיות כאן ברחוב תל-אביבי
ולשתף את העוברים ושבים בסיפור חייו. אך האיש בעל הידיים החמות
והעיניים הרכות, כאילו לא שמע דבר: "אתה לא יכול לנגן היום,
מִישָה. היום לא מנגנים". אמר, ידו האחת מסיימת גישוש מוצלח
אחרי כפתור העוצמה של נגינות הרקע של מישה.

מִישָה התקשה לוותר. בשבילו לא היו אלו מותרות, אלא עניין של
קיוּם. "מִישָה חייב כסף, חייב אוכל. אין כסף, אין אוכל,
מִישָה רעב, מִישָה ישן רחוב" המשיך גם הוא בעמידתו הבוטחת מול
יריבו שמקרוב בא. אך הוא לא מצא שינוי בעמדתו. מִישָה, שיכול
היה לכעוס מאוד על הפלישה הזו לחיי הרחוב האישיים שלו...לא
הצליח למצוא בעצמו טיפה של כעס. אולי היתה זו הלחלוחית שבעיניו
של האיש שעמד מולו. אולי פניו החומלות. אולי התחושה של לב אוהב
שעמד מולו.
מִישָה נזכר באמו ביום שמחת לבו. לחלוחית בעיניה וידיה עוטפות
אותו בחום אִמָהִי. "אמא יקרה שלי, תודה על הכל", הוא כמעט
אמר. ובכל זאת, משהו בו נפתח, וסוד יצא מבין שפתיו: " מִישָה
היום יומולדת. מִישָה היום יומולדת. מִישָה אין חברים ישראל,
מִישָה מנגן חברים כאן, עזריאלי". חיוך קטן ושמח היה על פניו
כשאמר זאת, כשהכיל בידיו את כל החברים שעליהם דיבר, כל העוברים
והשבים.

כמה שניות של שתיקה, ולא יותר, עד שהאיש חייך אליו ולחץ את ידו
בשתי ידיו: "מזל טוב, מִישָה, עד מאה ועשרים. ופרנסה טובה.
ואשה טובה. ומקום טוב לגור בו. ושכנים טובים", וכמעט מייד:
"אבל מִישָה - אתה לא יכול לנגן היום. היום תשעה באב. היום חרב
בית המקדש. בית המקדש, מִישָה, בית המקדש חרב..."

מישה לא ידע עברית כל כך טוב ולכן לא הבין את כל מה שאמר האיש
הזה, עם פיסת הבד הגדולה על הראש ופאות השיער הארוכות,
מסולסלות, שירדו לו עד לגובה לסנטרו. אבל מישה הכיר אנשים,
וראה את בכיו מתגלגל על לחייו, מרטיב את שפמו. מִישָה חשב,
שאולי הוא לא שמע את מה שאמר בסוף דבריו, חשב וחזר: "מִישָה
יומולדת היום שִבְעִים, היום תשעה באַבְגוּסט, מִישָה יומולדת.
מִישָה היום מסיבה  בּוֹלְשוֹי. מִישָה חגיגה גְרַנדִיוֹזָה!",
הגביר קולו בהתרגשות מרובה ורבת- רושם.

האיש הסתכל על מִישָה בעיניים חומלות והתחיל מייבב בינו ובין
עצמו. "אוי, מישה...אוי, אבא... טאטע...בית המקדש חרב, עם
ישראל בגלות...ומִישָה חוגג לו יומולדת...תשעה באב,
באבגוסט...באוגוסטוס...תשעה באב, ומִישָה חוגג לו
יומולדת...אוי, מישה...". האיש החל מתייפח, כורע על האדמה
וכובש פניו בכפות ידיו.

מִישָה לא ידע את נפשו. אנשים מסביב התחילו להגניב מבט לעבר
הזוג המוזר, מה שרק גרם למישה למבוכה רבה יותר. "אוי, אבא..."
המשיך האיש לגנוח וליילל. האמת הייתה, שמִישָה היה מבולבל מאוד
מכל מה שקרה, עוד לפני מחסום השפה. כל מה שהצליח להבין זה
שהאיש הזה קורא לו "אבא" ובוכה כמו משוגע. אולי הוא לא בסדר,
חשב מִישָה לעצמו. הוא הציע לאיש בקבוק מים קרים והניח את ידו
על כתפו, כרוצה לנחמו. לאחר שגם זה לא הועיל, הניח מִישָה את
החצוצרה כלאחר כבוד על נרתיקה וישב על הרצפה, קרוב מתמיד
לאיש.

הוא היה בגיל של בנו הצעיר, שכבר שנים מחפש את עצמו בדרכים,
בשבילים, רחוק ממנו. "אדוני, מה קוראים זה שם של אדוני?" ניסה
מִישָה את כוחו. האיש הציץ לרגע מבין אצבעותיו, וחזר לקִינַת
הצער שלו. כמה שניות לאחר מכן זה הגיע: "עֲקִיבָא. עֲקִיבָא
הוא שמי". מִישָה שמע בקושי, אבל שמע. עֲקִיבָא. כמו הדוד של
אמו היהודייה. עֲקִיבָא! אדם חייכן הוא היה. ובעל לב טוב. "נו,
עֲקִיבָא. לא בוכה, נו, עֲקִיבָא" אמר מִישָה והניח על
עֲקִיבָא יד עדינה, אבהית.

" מִישָה, בית המקדש איננו, מִישָה... " התייפח עֲקִיבָא שוב,
ומִישָה הצליח להתקרב אליו עוד קצת. בית המקדש. את המילה הזאת
הוא זכר, מִישָה. הוא אפילו ראה פעם ספר עם תמונות של בית
המקדש. דווקא יפה היה. והיו שם גם אנשים בתמונות האלו. לבושים
בגדים מיוחדים.

"נו, עֲקִיבָא, עכשיו זה בית המקדש אֵין. קאפּוּט. נִי נַאדָה.
אולי מחר יש בית המקדש. עכשיו אין. לא בוכה. עֲקִיבָא ילד
גדול, לא בוכה".

אבל עֲקִיבָא בכה, כמו שילד בוכה, רק בגדול. כאילו מִישָה לחץ
על כפתור דמיוני של בכי. אנשים התאספו סביבם, סקרנים. עדיין
במרחק בטוח, ובכל זאת, קרובים. מִישָה נלחץ לעברו של
עֲקִיבָא, חצי מחבק אותו, וחציו השני רוצה לחבק בשלמות.

אך אולי כיוון שאין שלמות, הוא נשאר במדרגת הרצון. והרצון, לא
פחות גדול. מִישָה הרים פתאום את ראשו, נזכר באחת התמונות שראה
פעם של בית המקדש. כמעט בטוח היה שראה בה אנשים תוקעים
בחצוצרות ארוכות בבית המקדש. נזכר, ופתאום שמח לבו מאוד.
ופתאום רצה את החצוצרה שלו. אך מה יעשה?

יד אחת אוחזת בעֲקִיבָא, ושנייה מקיפה אותו. אך בקושי הגיע
מִישָה לחצוצרה, מושך אותה אליו בדרך לא דרך. עֲקִיבָא, שהרגיש
בדבר, הרים את ראשו ועיניים אדומות מבכי הביטו אל מִישָה. הוא
ניסה להגיד לו "לא", שלא ינגן, שזה לא מתאים היום, אבל כאילו
לא היה בו עוד כח. מִישָה היה בטוח בעצמו. חמוש במידת הגבורה,
הצמיד את שפתיו לפיית המתכת הקרה, והחל מנגן נגינה איטית
ועצובה --- נגינה כמהה ומתגעגעת --- נגינה על נהרות בבל, פינת
מנחם בגין --- נגינה על הדנייפר, בן 18, מחבק את הנערה שכה אהב
--- נגינה של געגוע מנחם לאב שלא ראה עשרות בשנים --- נגינה
מעין זו של הלווים, שמזכירה לך את מתיקות מי המעיין, ובאותו
הזמן  הלב מתפקע מגעגוע --- נגינה של אהבת חינם ---- נגינה של
בית המקדש, בית חיינו.

סיפור על מפגש ייחודי ומעניין בתשעה באב. מפגש שלא היה כמותו.
ואולי לא יהיה.