[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
נוסעים לחו''ל

יוסק'ה וחנה, חברינו הטובים, שבו זה עתה מטיול בחו"ל. בהתאם
לכללי הנימוס מיהרה אשתי להזמינם אלינו לארוחת ערב. כל אותו
הערב לא פסקו אורחינו מלהלל ולשבח את הארץ בה תיירו. עד כמה
יפה בה הנוף, אנשיה חביבים, מזג האוויר נעים, המזון משובח
והכול במחיר זול ושווה לכול נפש.
בלילה במיטה, העלתה האישה את האפשרות שניסע גם אנחנו לארץ
פלאות זו, ננשום אוויר הרים צח ונרגע קמעא מטרדות היומיום.
הבטחתי לחשוב. כעבור יומיים, בעודי חושב, בישרה האישה בחגיגיות
לילדינו, שהוריהם נוסעים בחודש הבא לחו"ל. במטבח היא הסבירה לי
בשקט שקיבלה מחנה את כל הפרטים, ובעצמה הזמינה באינטרנט את
כרטיסי הטיסה, המלונות והרכב השכור. אני, בן הדור שראה בסוכן
הנסיעות סוג של קוסם, ושזוכר את כרטיסי הטיסה בצורת שוברי נייר
עם עותקים בקופי אדום, הבטתי באשתי בגאווה ובשמחה על שמנעה
ממני את השיטוט והתעיה במעבה יער האינטרנט העבות.
חודש חלף והנה אנו יורדים מהמטוס בארץ המובטחת שידעו יוסק'ה
וחנה, נכונים לצרוך את כל החוויות וההנאות הגלומות בה. התור
לפני ביקורת הדרכונים ארוך ומתיש ולו היה הדבר בידינו היינו
ממהרים לפרוש ממנו ולשוב מיד הביתה למנוחת הצהריים. משנמנע
הדבר מאיתנו, שירכנו  רגלינו, צעד אחר צעד, בתוך שדרת סרטוני
סימון, ממש כמו בטקס הלוויה עד שהגענו לבור. פקיד בלבוש רשמי
הפך בדרכונינו כה וכה, ונעץ בי מבט ארוך ומאיים תוך שהוא משווה
את תמונת הצעיר המתולתל שבדרכון לגבר המקריח שמולו. הפחד מתחיל
לחלחל. מה כבר עשיתי? דו"חות הגשתי בזמן למס הכנסה ולמע"מ,
משירות צבאי אני כבר פטור, איני חייב כספים לאיש ואפילו עם
אשתי הפסקתי לריב. הייתכן שהאינטרפול יודע עלי משהו שאני עצמי
לא יודע שביצעתי. בדמיוני ראיתי איך אני מעביר את הלילה בתא
אפל וקר בעוד אשתי מתדפקת לשווא על כל דלת אפשרית בניסיון
להביא לשחרורי. הנה היא נכנסת בוכייה לחדרו של השגריר הישראלי
והנה שר החוץ מחפש מנופי לחץ שיסייעו בשחרורי. קול הלמות
החותמת הכבדה על דפי דרכוני בישר את שחרורי אותו חגגתי בהליכה
מהירה אל עבר דלפק חברת השכרת הרכב.
פקיד מעונב ויעיל החתים אותי על טפסי ההשכרה ובישר לנו בחיוך
צחור שיניים כי תשלום של  50 יורו נוספים יזכו אותנו ברכב
משודרג. בעודי חוכך בדעתי, פעל החיוך על אשתי שמיהרה להסכים
בשמי. לו היה בעל החיוך מבקש ממנה גם לרחוץ את האוטו הייתה
היא, המסונוורת, מסכימה. משהוסדרו ענייני הנוהל, נכנסנו אחר
כבוד לרכב המשודרג ובתחושת הקלה וחופש סובבתי את מפתח ההתנעה.
גל הדף עוצמתי טלטל אותנו קדימה ואיים לנתק את מפרקתנו ממקומה.
כעבור רגע התאוששנו ואני הייתי מטרה למבטים מזרי אימה מכיוון
היושבת לצידי. הסברתי במבוכה שנהיגה ברכב ידני דורשת התרגלות
ואשתי סיננה משהו לא ברור ושקעה במפה הענקית שקיבלה מצחור
השיניים בדוכן ההשכרה. בניסיון השני צלחה ההתנעה והרכב ניצב על
אדן הזינוק נכון לשייט לכל כיוון שנבחר. מימיני הלכה אשתי
והסתבכה עם מפת הענק. מה שהחל בניסיון תמים לקפל את המפה למול
הרוח הסתיים בהסתבכות המפה סביב גופה של אשתי שנראתה אותו רגע
כמומיה מצרית חנוטה ולא כתיירת ישראלית שואפת חופש. בכוחות
משותפים שוחררה אשתי מכבליה והחלה מנווטת אותי כהרגלה. נדרשו
לנו לא יותר מעשר דקות כדי להבין שאנו סובבים שוב ושוב סביב
בית הנתיבות משל היינו יהושע בן נון בכיבוש העי. בניסיון לאתר
את מיקומנו על המפה הצעתי שנמשיך בנסיעה ונחפש את מספרו של
הכביש ואז ננסה למוצאו במפה. 500 m הכריזה האישה וכעבור רגע
הכריזה שהמספר השתנה וכעת הכביש הוא 250 m. כשאמרה האישה
ביבושת שעכשיו זה 50m כבר הבנו לבד והפסקנו לחפש את מספרו של
הכביש. בנקודה מסוימת הימרתי ופניתי מבלי דעת לכיוון ההפוך מזה
שפנינו בו בשלושת הסיבובים הקודמים והנה אנו על הכביש המהיר.
סוף סוף.
מצד ימין המשיכה אשתי בנסיונותיה לפענח את צפונות המפה ואני
הבנתי באיחור מה שהמפה היחידה שעברה תחת ידיה של אשתי בעשרות
השנים האחרונות הייתה מפת השולחן הצחורה שהייתה פורשת על שולחן
השבת. געגועים עזים הציפו אותי, געגועים לשקט ולשלווה המוכרים
של ביתנו בערב שישי, לקידוש ולחלה הקלועה. אח, כמה אנחנו
רחוקים מהנינוחות הביתית המוכרת. בשביל מה הייתי צריך את כל
נופש הבלהות הזה, רטנתי לעצמי מבלי קול. חמש דקות בחו"ל וכבר
נשברים? השבתי לעצמי בנזיפה. יאללה תתאושש.
שלט דרכים מאיר פנים כיוון אותנו ליציאה מן הכביש המהיר והנה
אנו בדרך ההררית המובילה ליעדנו הראשון. האוויר נעים, השדות
ירוקים, והשלטים הכפריים סתומים. יוסק'ה וחנה לא סיפרו לנו כי
מחוץ לדרכים הראשיות, כל השלטים כתובים באותיות מוזרות שאינן
דומות בכלום לאותיות אנגליות. הפיתרון המתבקש הוא כמובן להיעזר
באוכלוסייה המקומית. זו שכתבה את השלטים הלא מובנים. נו, הבעיה
טמונה בגוף התשובה. המקומיים, מבוגרים אוחזי מקלות מגולפים
לתפארת, חושפים כלפינו שיני זהב מחייכות אבל את תשובותיהם
המשופמות איננו יכולים להבין. כמובן את הימינה או שמאלה
הראשונים אין בעיה להבין מתנועות ידיהם אבל כל הדיבור שבא אחר
כך הריהו בבחינת ג'יבריש ממולמל. במר ייאושנו אנו נוסעים
בדרכים כפריות כאחד הקומביינים, עוצרים אינספור פעמים בתחינה
שואלת ונתקלים במוט עץ מגולף שהזקן היושב מאחוריו לא יכול
לסייע. וכי מה אפשר היה כבר לצפות מצאצאי אנטיוכוס וסלבקוס
הרשעים?
השמש מתקרבת לקו האופק. העננים נצבעים ורוד. שעת דמדומים שלווה
עוטפת את כל יושבי חבל ארץ זה מלבד זוג ישראלים הנע כאחוז
טירוף מדלת לדלת בניסיון לקבל הדרכה נכונה למחוז חפצו. כנראה
שנראינו כה מעוררי רחמים עד שאחת מזקנות הכפר אליה פנינו
בעיניים דומעות, ניגבה את ידיה בסינורה ולקחה אותנו לבית הצמוד
לביתה, שם מתחת לשלט ניאון גדול המאיר למרחוק באותיות אנגליות
נמצא בית המלון אותו חיפשנו כל השעות האחרונות. הודינו לחסידת
אומות עולם זו באנגלית שלא הבינה, והיא חייכה לעברנו ועשתה
בידה תנועת ביטול חביבה.
חדר המלון היה פשוט אך אחרי כל תלאות הדרך, נדמה היה לנו
כארמון. סדינים צחורים, שמיכה אוורירית, כרית רכה. וכי מה צריך
תייר יותר מזה? אולי רק מקלחת מרעננת. מהר מאוד מצאתי את עצמי
עומד עירום ועריה מול מערכת ברזים ומתגים מסובכת מכל מנגנון
הפעלה של צוללת גרעינית. לו לפחות היה ספרון הדרכה צמוד בתא
המקלחת. ולשם מה צריך את כל הפקדים האלקטרוניים והלחצנים שעל
הקיר? כעבור כמה דקות של ניסיונות, הסתבר לי כי אין המדובר
בטוש רגיל כמו בבית אלא בפאנל אנכי שהמים יכולים לצאת ממנו
בגבהים שונים ובמגוון זרמים. הצלחתי לגלות איך להוציא מים מן
הפאנל אבל לא איך מווסתים את הגובה שממנו יצאו המים. כך נאלצתי
להסתדר עם מה שיש. ומה שהיה הגיע לי עד לגובה הברכיים. או
שהאורח הקודם חפץ ברחיצת כפות רגליו או שהיה ננס. בלית ברירה
התכנסתי לתנוחת עובר כדי שהמים ירטיבו את כל גופי. זמן קצר אחר
כך, בעודי מתלבש בחדר, גערתי באשתי על שאינה מסתדרת עם המים
בטוש.
רחוצים ולבושים במיטב בגדינו ירדנו ל"דיינינג רום" כי הרי "חדר
אוכל" יש רק בקיבוץ. עוד במעלית סיכמנו בינינו שלא לנופף
בישראליותנו. לא שאנו מתביישים בה חלילה, אבל, אתם יודעים, חלק
מההנאה בחו"ל היא הרי ההתנתקות מכל הישראליאדה הדביקה. מה רע
לשחק בנדמה לי שאנו חלק מהאצולה האירופית? אז עם המלצר דיברנו
באנגלית ובינינו בעיקר שתקנו. מימיננו דיברה החבורה שבשולחן
בגרמנית. בשולחן שלידם חבורת אמריקאים צחקקו באנגלית. וזהו,
בכל שאר השולחנות שקט ודממה. זוגות זוגות יושבים ושותקים.
ארוחת הבוקר שלמחרת הייתה העתק מדויק של ארוחת הערב. שוב, אותם
זוגות ואותה שתיקה תרבותית שלא הפריעה להם ולנו לעטוף עוגיות
במפיות ולהגניבם אל מחוץ לדיינינג רום, תחת עינו הפקוחה של
הקלגס המעונב שבכניסה, ממש כאילו והיינו בגטו מורעב ולא במלון
פאר.
על הסיורים אין מה להרחיב. אשתי הקפידה להיכנס לכל מנזר
וכנסייה באזור כאילו והייתה נוצרייה אדוקה במסע התעוררות.
בכנסייה השלישית נשברתי ונשארתי לנמנם באוטו בעוד היא מתייחדת
בפנים עם רוח הקודש. מדי פעם עברנו ליד כיכר עירונית, יער או
אגם דלוח. יום רדף יום עד שהגיע הבוקר המיוחל ושבנו ארצה.
בצהריים צלצל הטלפון. הוזמנו לארוחת ערב אצל חברינו הטובים
דפנה וגדעון. כל אותו הערב לא הפסקתי לספר בשבחי הארץ בה
ביקרנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני סקס
פוליטי."








מוניקה לווינסקי


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/17 12:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה