"חומר למחשבה"
אני ישראלי, נולדתי בישראל, כך שתעודת הלידה שלי ישראלית.
בילדותי, אני מזדהה ריגשית עם מושגי השייכות לחברה
הישראלית-יהודית. בבית הספר מלמדים אותי כהנה וכהנה, בהתאם
למושגי השייכות, עד לרגע שאני לומד גאוגרפיה ומדיניות פנים
וחוץ. מוצגות בפני שתי מפות, אחת טופוגרפית ואחת מדינית. המושג
"בין-לאומי" חודר לתודעתי. הגעתי לגיל שאני חייב להזדהות
מדינית כאזרח ורשום שם שהלאום שלי הוא יהודי, כמובן שאין לי
ולא שמץ של ספק בנכונות הדברים, היות והשייכות הריגשית שלי
ומקבלת את המושגים, "לאום יהודי" "אומה יהודית". מגיע לגיל של
רצון לגלות עולם. במשרד הפנים מונפקת לי תעודה שתזהה אותי
"בין-לאומית".
נכנס לשגרירות תאילנד, בכדי לקבל אשרת כניסה. בטופס שאלה
לזהותי הלאומית, "ישראל" . ההצהרה מדברת בעד עצמה, הווה אומר,
בלא יודעין ומחוסר ברירה, ההגיון משתלט על שק רגשות השייכות
שבהם הורגלתי, ישאלו אותי בני המקום ובכלל. מה "הלאומיות" שלך?
"ישראל" בגאוה. "בום", קופליקט משווע בין ההגיון לרגש ומכיוון
שאני חבית מלאה ומפוצצת של רגש, להגיון לא נשאר מקום בה.
אולי נחליף את השם? במקום "מדינת ישראל" ל-"מדינת יהודה". כך
לא יהיה קונפליקט זהות מבחינה "בין-לאומית".
על פי דברים אלו, לא קיים הלאום הערבי והאומה הערבית, היות
ולכל מדינה ערבית יש את הלאום והאומה שלה.
לעם הפלסטיני, אין לא לאום ולא אומה, היות ואין לו מדינה
עצמאית ריבונית.
אז בואו נעשה "חושבים".