הפנים שלי תמיד דיברו בשמי,
וגם הדמעות שברחו מזוויות העיניים, לא עזרו להסוואה.
"למה את בוכה?" שאלת אותי,
"אני מתאבלת עלייך" עניתי, אך ידעתי כי את אינך מבינה.

הרגתי אותך, אל תדאגי, אני מבטיחה כי לא היה זה מוות אכזרי.
אפילו קברתי, בלוויה מכובדת כמובן, כיאה למי שהיית עבורי.
ועתה אני יושבת שבעה, מנחמת ומתנחמת עם עצמי.
מעלה זיכרונות, קוראת מכתבים מצהיבים, חוזרת לשירים ישנים.
שתינו אהבנו כל כך מילים.

כמה נוכחת היית עבורי, ואיזה מקום תפסת בנפשי.
נאלצתי להרוג אותך, הייתי פשוט מוכרחה,
כדי שאוכל להמשיך ולהיות,
ואולי ביום מן הימים גם פשוט לחייך ולצחוק.
הרגתי אותך, כדי שאני עצמי אוכל לחיות.

הדמעות הן חלק מן תהליך האבל, שיגמר בסופו של דבר.
אך את, את מתה וכך תישארי.
וגם אם במציאות את חיה וקיימת,
זה אך ורק מחוץ לגבולות עולמי.