בתאריך המתחלף שעה חמש וחצי בערב,
והכינורות מנגנים לי, והם מנחמים ומעיקים
ירח גדול מאיר את העולם הזה כמו זרקור,
אני הולך למצוא ארץ חדשה

ילדים קטנים חושבים שאני עתיק,
ומוזר, הם לא מבינים אותי
הלכתי את הדרך ואני עדיין הולך,
העולם זה לא שדה אחו ולא שדות בוערים

היא אומרת שהיא אוהבת,
ואני יודע שהיא באמת אוהבת,
אבל האם היא אוהבת?

בשעון קיץ,
שמש גדולה מטפסת בשעון החול,
האוויר קשה וסמיך, אי-אפשר לנשום
הזיעה דביקה והעיניים כואבות,
אפילו האוזניים כבדות

"ככה זה כשאין מזגן," אמר לי פעם,
ואולי אם הייתי מדליק את המזגן - היה מזגן
אני לא מצפה לשלג בקיץ,
ואפילו לא לפתיתי קלקר שיצנחו משמיים,
אבל דברים כאלה יכולים לקרות

השעה הופכת מאוחרת, והחשכה מנחמת,
צללים מתארכים על כתלי ביתי וברחובות,
והאנשים הופכים יותר ארוכים ורזים.

אין בחירה חופשית, אמר לי האיש,
מלבד דבקות במערכת העליונה

השירים קצפת תות, הם מנחמים,
אני עושה הכול ולא עושה כלום

כשהשמיים מחשיכים, וחושך יורד על העיר
הרחובות שוממים יחסית לעיר צפופה,
כולם סגורים בבתים
"כי באמת לאן יש ללכת?" שואל אותי
האיש עם הפפיון האדום והחיוך ה-ורוד
אני לא יודע, אני עושה מה שצריך,
וגם את זה אני לא עושה.