אז הילדה הייתה בריאה, אבל היא הייתה נכה. לא היה לה פגם גופני
רציני, אבל הייתה לה נכות נפשית. כל היום היא ייללה שקשה לה,
והלכה ברחובות עם פנים תשעה באב, כאילו כל העולם שלה חרב. אז
הם לקחו אותה, העובדים הסוציאליים, וטחנו לה את המוח כדי לעשות
עליה ניסויים, כי הייתה לה אינטליגנציה גבוהה. וגם ניסו עליה
תרופות שונות, כדי לבדוק איך זה ישפיע עליה. לא בגלל שלא מגיע
לה טיפול טוב, אלא בגלל שהיא מזרחית, וכל העובדים הסוציאליים
אשכנזים גזענים. גם ככה אין לה השכלה וכסף, והשכל שלה זה כל מה
שיש לה, אז למה לא נעשה עליה ניסויים, הם אמרו, כדי לטפל טוב
יותר באשכנזים העשירים שיתנו לעמותה שלנו תרומות? והמצב הנפשי
שלה הלך והחמיר, אך היא שיתפה פעולה, למרות שהרגישה את עצמה
צוללת לתהום יותר ויותר עמוקה, כי לא הייתה לה נקודת אור אחת
אחרת באופק. בסוף הם סחטו ממנה את כל מה שהם יכלו, וכשראו שהיא
כבר חושבת על התאבדות, החליטו שזהו ודי, ונתנו לה את הכדורים
הנכונים, ושלחו אותה הביתה להתמודד לבד. ברור שהם לא עשו אחריה
מעקבי ביקורת, ולא שאלו איך היא מתקדמת, אם בכלל. לא הייתה לה
ברירה, היא הייתה חייבת לשרוד, איכשהו. אז היא כתבה הרבה,
ופרסמה באינטרנט, כי לא היה לה משהו אחר לעשות, והיא אפילו כבר
לא הייתה מסוגלת לצאת מהבית, מרוב שלקחו לה את האמון באנשים.
היא לא הייתה מתחברת עם אף אחד ואחת, חוץ ממי שגר איתה,
והרגישה איך כל המשפחה בזה לה ורומסת אותה, ולועגת לה,
ומתייחסת אליה כמו מטומטמת ופתטית. היא פיתחה שנאה כלפיי
העובדים הסוציאליים וכלפי האשכנזים על שניצלו וביזו אותה כל
השנים. אבל היא התייחסה כלפיי כל אחד ואחת כפרט - בכבוד, כל
עוד הוא לא מנסה לרמוס אותה. המוח שלה היה סחוט ושטוף על-ידי
העובדים הסוציאליים, אבל היא לימדה את עצמה לבטוח במחשבות שלה
שוב, ולתת מלחמה אם צריך. כמובן שלא היה אכפת לה מה חושבים
עליה, כי כשהיא דפקה חשבון לאנשים - תמרנו אותה, אז היא שמה פס
על כולם, ולא היה אכפת לה אם זה יעלה לה במשהו, כי היא כבר לא
פחדה מכלום, ואפילו לא פחדה למות. כזאת הייתה הילדה הנכה.