לא היה מה לחפש בעיר
המלחמה דחקה אותם דרומה
הם הלכו במקביל לשדה התעופה,
שהיה מגודר בגדר תיל כפולה,
גדולה בצד הכביש, וקטנה יותר אחריה
הוא קושש עצים, מערים את העצים על המסגרת שעל גבו,
בעוד האישה מושכת את העגלה עם חפציהם הדלים,
והילד הפצוע שיישן בתוך שמיכות
לזקן לקחו את הסכין ואת הגרזן,
חיילים מצבא הדרום,
לכן נאלץ לשבור ולתלוש ענפים באצבעותיו
היא התקדמה במהירות מפחד המלחמה,
והיה קשה לו להדביק את אשתו הזקנה
סביבם היו הרבה אנשים על הכביש,
וכן כלי רכב של הצבא
כשמסגרת העץ על גבו הייתה עמוסה,
לא ראה אותה
בתחילה התמלא בכעס,
ואז בפחד
מה ייעשה בלעדיה
הזקן הלך לבדו לאורך הכביש,
שואל עצמו אם השיגה אותו,
או שהוא עבר על פניה
הילד התעורר פעם אחת,
וראה את גבה של הזקנה מושכת את העגלה,
הוא לא ידע איפה הוא,
הזיז ידו וחש כאב חד,
נזכר בכפרו ובכה
האישה לא האטה ולא פנתה אליו
רגע לפני שנרדם ניסה להיזכר בשמו
הזקן השיג את הזקנה לצד הדרך,
כשהיא עומדת ליד העגלה מותשת ממאמץ
רצה להגיד לה שפחד,
רצה להגיד לה שנבהל,
במקום זאת היה קשוח ומעשי במתכוון
הוא אמר שהוא לא רוצה את הילד
הילד התעורר שוב ושמע הכול
"הילד אתנו, כך החלטתי," היא אמרה
כמעט מעולם לא דיברה בעזות מצח כזו,
זה הקפיא את הזקן במקום
היא האכילה את הילד שאכל במהירות,
למרות שאמרה לו לאכול לאט
הילד נזכר שכבר נתנה לו אוכל, והוא הקיא
הזקן והזקנה הזרים לא דיברו הרבה,
הוא לא דיבר כלל,
הוא נזכר איך שכב פצוע בתעלה לצד הדרך,
מאז ועד עכשיו לא זכר דבר
"הקוטן שלי הציל אותי," הוא חשב,
"עליי להישאר קטן-קטן,
כמו גוזל, כמו אפרוח." |