אני נושמת בכבדות
ושוב בועטת לי בתלות,
באהבה וביקום
במחשבות ובטמטום.
ומאבדת את עצמי
בין כל אותם שברי אני,
בין כל אותם התפקידים
החלומות והפחדים.
ולעתים קצת מפספסת
על הר של פחד מטפסת,
ונזכרת מאוחר
שאין לחזור אחור מחר.
ושם עמוק בבלגן
כמו לא רוצה לצאת, לאן?
מתיישבת שם בבור
נותנת מקום קצת לשחור,
הולכת לאיבוד ושוב חוזרת
דף מציאות חדש יוצרת.
עם כללים וחוקיות,
כדי לשרוד, לשמור שפיות.
ושם לרגע שוב זורחת,
בלי מסכות ובלי הפחד.
רק אז אני שוב מתחברת
את הבסיס שלי זוכרת.
ומתמלאת במה שטוב,
מרגיש נכון, שוב לא לכאוב.
לתת מקום, להיות קרוב, ולאהוב.