הפה פעור בצעקת 'או' אילמת,
השיניים מתוחות, משוכות אחורה,
העיוות נדמה כבר כחיוך,
השפתיים קרועות ומלאות דם,
כמו יין פטישים זול נוטף לתוך אשפה,
על פסולת החיים אשר את הרחוב מכסה;

בפינה בה ישבתי וחיכיתי רק לך,
לבדי עם סיגריה וכוס סדוקה,
התבלבלתי ואבדתי,
וחיכיתי רק לך,
אבל הבירה אוזלת, והיין כבר נגמר,
ומכוחם אין לרפא או לשכך,
ובטעמן אינן מרוות את הצמא;

מזווית עיני ראיתי אותה,
מוכרת פרחים או חלומות שבורים,
בשוק או בפינת הרחבה,
בדלים ישנים לבלנו בזכוכית המנותצת לרגליה היחפות,
ובשערה המתולתל כתר נרקיסים ועלי-דפנה,
מעיניה שכבות של איפור כדמעות שחורות מדממות,
פניה אפורות וקרות כשלוליות של שעווה;

ומדוע כותב אני דברים אלה,
בפורמט שלא תקרא,
שאיני מסוגל או רוצה לקרוא,
סוג של טיפול בעיסוק, אני מניח,
או העברתם הלאה של השדים אשר אותי טורדים,
אולי אלו הם בכלל השטנים השתקנים אשר בידי אחזו,
מרקדים את אצבעותיי על המקלדת,
ואולי אני רק מנסה למלא החלל הריק במילים קצרות וטקסט חסר
תועלת.

(ערב טוב, תומאס, ערב טוב,
ראיתי אותך בחלון בחלום, או יושב עמי לצד הבר,
אולי זהו רק שטף דם קרוש הקורע במוחי הקודח,
אולי אלו הן רק שאריות של זיכרון שכרות;
אמרנו שנברח ביחד לחיפה,
לדירת קרקע זנוחה ופוריה ליצירה,
באותו פן פוסט-מודרניסטי-משהו הייחודי רק לנו,
אמרנו שנקים שם פאב,
ונשב ונקרא ונברא;
ועכשיו לי זה נראה כל כך רחוק,
רחוק כמו אתמול,
רחוק כמו מחר,
רחוק כמו 'כן, עכשיו, רק עוד רגע אחד.')