הוא מתעייף, אין לו מנוחה,
התנים מייללים בלילה
שמועות על גשם היו ויהיו,
אנחנו חיים על ארגזים
מתעוררים לבוקר שטוף שמש,
ורוחצים את הפנים
השמש חולה והשמיים עכורים,
הם לא מבינים מה הם עושים,
תמיד עושים להם
הירקון מלא עד גדותיו צואה וזוהמה,
וכמו הירקון, ככה בארץ,
הביוב זורם ממש באמצע העיר
אנחנו מתקשטים בפרחים לכבוד חתונת כלולות בשמיים
הילדים נורים עוד לפני שהם יודעים תבונה מה היא,
אסור לסמוך על הדורות היותר מבוגרים
הם יחללו בחליל כמו החלילן מהמלין,
וייקחו את כל הילדים לטבוע בים
אבל אנחנו אנשים טובים,
ומאוד כואב לנו שמכאיבים לנו ולא נותנים לנו להכאיב לאחרים
נתכסה בהרהורי אבלות על מדינה שאיבדה את דרכה,
ולא נחשוב שאולי בעצם סוף-סוף היא דווקא מצאה.

כי באמת למה שאני לא אבלע את כל הגלולות שבעולם?
הרי זו תרופה לנפש מסוכסכת, נפש מטורפת, נפש כואבת
אולי אני יאכל לעצמי את השיניים או את הלוע.

אתה אומר שהראש שלך קפוא,
או שאולי אין שכל
או שיש שכל, אבל הוא נוזל,
או שהוא לא נוזל, אלא נמחק
או שמחקו לך אותו

ואולי זה משחק בין החלק האחורי לקדמי של המוח
כשהחלק האחורי נכבה, הקדמי גם, כי אין לו דלק
"איפה למדת את זה?"
בספר "ארוחה עירומה",
סמים זה קצת כמו שיגעון,
או זה בעצם אותו הדבר
הרי סמים גורמים לשיגעון.

עברתי את הכבישים בתוך הכפור של נובמבר הטוב
אנשים עמדו בצד הדרך והביטו בי,
מסכנים, אביונים, בודדים, עיוורים
התמרורים בצדי הדרך היו מכוסים כפור,
ולא ניתן היה להבין אותם
גם המנוע איים לקפוא באמצע ההזדחלות בתוך הקרח
טיפות הגשם היו קפואות ובגודל כדורי טניס
מצאתי את היד האוחזת מתוך הגשם,
ומשכתי אותה אליי
היא בקושי משכה אותי אליה
ניסיתי לפלס דרך מתוך הכפור אל החיים שאמרו לי שישנם,
אבל לא מצאתי כאלה בשום-מקום,
ומזמן כבר הפסקתי לחפש
רק פינה אחת קטנה, ביקשתי,
רק פינה אחת קטנה וחמימה.

איפה את דווקא כשצריך אותך
לא נורא, נגיד, לא נורא
האיש שבר את המערכת, או ש-אלו היו אחרים
מכאן לא יוצאים בחיים
זו שאלה של הישרדות, הוא אומר,
כמו תולעת
זו שאלה כמה זמן גוף חי יכול פשוט לחיות,
ללא שום קשר עם הסביבה,
ללא מזון, ללא מים, ללא אהבה,
ללא תעסוקה
זו שאלה כמה זמן תקרת הזכוכית תחזיק את עצמה,
לפני שתתרסק
ועד כמה זמן יחזיקו המים בתוך הסכרים,
לפני שהסכר יתמוטט.