יכול אדם לחרוק שיניים ולסבול כל מהלך לימודיו באוניברסיטה, אך
מיום שסיים ללמוד בה יראה עצמו כשגרירה הנאמן. יגן על שמה
הטוב, יתייצב בכנס הבוגרים, ילבש חולצת טריקו מתפוררת רק בגלל
שסמל האוניברסיטה מוטבע על חזיתה. כחלק מגל נוסטלגיה בלתי
מוסבר זה, תתרגלנה עיניו לאתר את סמל האוניברסיטה בין דפי
העיתון, בין אם יתנוסס בראש מודעת דרושים או הזמנה לטקס חלוקת
תארים.
בכל מצב אחר לא היו עיניה של דָנית פוגשות את מודעת האבל שהרי
מי שטרם מלאו לו חמישים לא טורח לחפש מכרים במדור האבל, אלא
שעיניה נמשכו כמו מעצמן והתמקדו בסמל האוניברסיטה שזהר כמגדלור
בראש אחת ממודעת האבל שבעיתון. כשראתה את שם הנפטרת, הודתה לאל
הטוב שנתקלה במודעה בעודה יושבת. לו עמדה, יכולה הייתה
ההתרגשות לגרום לה לאבד את שיווי המשקל וליפול ארצה. דנית שבה
וקראה את נוסח המודעה זו הפעם השלישית:
אוניברסיטת חיפה
מודיעה בצער על פטירת פרופ' (אמריטוס) מלכה שאמי
ז"ל.
דיקן הפקולטה לכימיה בשנים 1977 - 1985.
הלוייתה תתקיים היום בשעה 16:30 בבית הקברות "שערי
חסד", חיפה.
כך, בשעת בוקר כשהיא לבושה בחלוק בית ואוחזת בכוס קפה, ללא שום
התרעה מוקדמת הוצף מוחה בגל אדיר של זכרונות. ממש כאותו גל
אדיר שכמעט והטביע אותה כשהייתה בת שש, בפעם היחידה שהוריה
לקחו אותה לים. כאז כן עתה לא ידעה אם לבכות או לצחוק ולאיזה
משברי הזיכרונות להתייחס קודם. היא נשמה עמוקות וסידרה את
הפיסות לפי סדר זמנים.
היא זכרה בבירור איך כשבגרה, עמדה איתנה מול אביה שדרש בתוקף
"אם לימודים אז רק וטרינריה, כדי שהילדה תעזור במשהו לפרות
שברפת". הרי בעיניו, עד היום היא "הילדה שלא מכירה את הרפת
מבפנים". היא זכרה איך התעקשה ללמוד אדריכלות דווקא, בניסיון
לצאת ממעגל הכפריות המדכא. איך נאלצה לעבוד בחופשות בקטיף כדי
לממן את לימודיה נוכח סירובו של אביה, ומעל הכול, נצרה בליבה
את אותו רגע קסום בו עמדה מול לוח התוצאות במסדרון החוג
ללימודים כלליים, מחפשת את הציון שקיבלה במבחן הראשון.
לא, אין היא זוכרת את נושא המבחן, הרי חלף מאז יותר מעשור
שנים, אבל בהחלט זכורים לה הדוחק הרב מול לוח הלבד הממורט, איך
נדחפה והגיעה לראש בלילת הסטודנטים, איך בהתה במתח בפיסת הנייר
המודפסת שהכילה שתי שורות מקבילות. בשורה האחת מספרי תעודות
זהות של הנבחנים (אותה שנה האוניברסיטה עדיין התעלמה מסיפרת
הביקורת שאך זה נוספה למספר תעודת הזהות). בשורה שמולה
הציונים. היא זוכרת את ליבה הולם בחוזקה ככל שעיניה יורדות
במורד הרשימה, תרות אחר מספר הזהות שלה. היא זוכרת איך מצאה את
המספר ואיך אצבעה התאמצה לשמור על קו אופקי כל הדרך שמאלה לטור
המקביל כדי להבטיח שאת הציון שלה היא לוכדת. וכשהגיעה ליעד את
אנחת הרווחה ששחררה ואת הרצון לפנות לאחור כדי להיחלץ מהצפיפות
והדוחק. ואז, רגע לפני, נעצרה. משהו בתת המודע אמר לה לבדוק
שנית. היא העיפה מבט חוזר על מספר תעודת הזהות, עברה סיפרה
סיפרה, ונעצרה בסיפרה האחרונה. לא יתכן. במקום 5 היה רשום 7.
בטח טעות.
ליתר בטחון המשיכה לרדת במורד הרשימה ונתקלה במספר מוכר. למודת
נסיון עברה על פני כל הספרות. הסיפרה 5 חייכה אליה מן המושב
האחורי. ושוב, הניעה אצבעה לשמאל, ראתה שקיבלה ציון שהניח את
דעתה ופנתה להיחלץ מן הסבך האנושי שצבה על הלוח המסכן.
אלא ששוב, בהחלטה של רגע, גברה עליה סקרנותה והיא החליטה
להמשיך ולהילחם על מקומה הקדמי בניסיון למצוא את האדם לו שייך
מספר הזהות הדומה לשלה. ההמתנה הייתה קצרה. הנה אצבע נוחתת על
המספר המסתיים בסיפרה 7 ונעה שמאלה לעבר הציון המקביל. מבטה של
דנית צעד מן האצבע אל היד ומשם לכתף כדי לגלות בחורה ג'ינג'ית
קצוצת שיער. "אני צריכה לדבר איתך" צעקה דנית באוזניה
והג'ינג'ית הנהנה בהסכמה.
כשנחלצו מהפקעת פנו השתיים לפינה שקטה. דנית סיפרה לג'ינג'ית
המופתעת על קרבת מספרי תעודות הזהות שלהן. בירור קצר העלה
שנולדו באותו היום ובאותו בית חולים. הג'ינג'ית שמחה והושיטה
יד כמחוות היכרות: "אני שִינָה" אמרה.
"ואני דָנית" נשמעה התשובה. "תגידי, איזה מן שם זה שינה?"
שינה חייכה, "במקור השם היה שיינדל ע"ש איזה סבתא שמתה בשואה.
אבל שיניתי לשינה כי זה קרוב לשינייד או'קונור. את יודעת,
הזמרת האירית. אני מעריצה שלה אז הכול הסתדר".
"והורייך לא התנגדו?" שאלה דנית.
"לא בדיוק שאלתי אותם. הצבתי אותם בפני עובדה מוגמרת. אבא שלי
דווקא אהב את השם. הוא בא מהתחום הזה של שירה. פעם הוא היה זמר
אז לא היה אכפת לו. אבל, אם כבר מדברים על שמות, אז גם דנית
הוא לא בדיוק שם נפוץ" אמרה - שאלה שינה.
"זה קצת מביך" אמרה דנית. "למעשה קראו לי דֵנית על שם הפרות
הדניות מזן הולשטיין שאבא שלי מטפח. הוא מגדל פרות ומשוגע
עליהן יותר מעל כל המשפחה שלו. מרוב עצב שנולדה לו בת במקום בן
רביעי כמו שקיווה, הוא קרא לי על שם פרה. היית מאמינה? בעיני
זה לא מצא חן ובגלל שבתעודות אין ניקוד אז התחלתי לקרוא לעצמי
דָנית. עדיף שיחשבו שזה על שם איזה דני. העיקר לא להיות פרה".
השתיים פרצו בצחוק, התחבקו כבוגרות צרה משותפת ומאותו רגע הפכו
לחברות בלב ובנפש. חוג הלימודים הכלליים היה נקודת המפגש
לשתיהן. דנית תלמידת האדריכלות ושינה תלמידת הכימיה נדרשו
ללמוד בחוג ללימודים כלליים ולמרות שלא נמצאו להן בהמשך
מקצועות משותפים, עדיין מצאו השתיים זמנים וסיבות להיפגש מדי
יום.
עוד בטרם סיימו הבנות להתפעל מיד המקרה שהפגישה ביניהן, הסתבר
שלא בשתיים המדובר אלא בשלושה. דנית נתקלה במקרה בבחור מהחוג
להנדסה והלה עט על המציאה וטרח על העמקת הקשר. דנית נעתרה
ובאחת הפגישות גילתה לתדהמתה כי היא והבחור חולקים תאריך הולדת
משותף. תדהמתה גברה כשהבחור דקלם לבקשתה את מספר הזהות שלו.
בדיוק כמו שלה רק עם 6 בסוף (שוב, ללא סיפרת הביקורת). "השלמנו
סריה" אמרה דנית בהתרגשות לשינה, בעוד הבחור, תימני חמוד מחבק
אותה בחום.
הקשר בין דנית לבחור הלך והתהדק עד שערב אחד מצאה עצמה דנית
סועדת על שולחן הוריו. היא לחצה יד לאם הפעלתנית ולאב, תימני
מבוגר שלא הוציא מפיו מילה כל אותו הערב. "הוא שומר את הקול
לבוקר. אם לא יצעק את שם העיתון, איך יקנו ממנו?!" הסבירו לה.
האב האזין, חייך ושתק.
דנית החלה טווה בדמיונה תכניות לעתיד משותף עם הבחור. בדרך לשם
הביאה אותו לביקור גומלין בבית הוריה שבכפר. הייתה זו טעות.
אביה של דנית, לבוש בבגדי עבודה כחולים ונעול מגפי גומי
בוציות, הביט בבחור מבט אחד ומיד ידע שלא יצלח לעבודת הרפת.
הוא טרח לומר לו זאת ולא הפסיק לפגוע בו על מוצאו כל אותו
הערב. למרות גון עורו הכהה, ראתה דנית את הבחור הולך ומחוויר.
הוא נפגע עד עמקי נשמתו מיחסו המבזה של האב וכל ניסיונותיה של
דנית לפייסו כשלו. כתום סעודת הדמים ניתק הבחור את יחסיו עם
דנית והותירה שבורת לב. כפי שרק פרידה ראשונה יודעת לרטש
במעמקי הנפש.
שינה חיפשה את דנית בכל פינה באוניברסיטה ולבסוף מצאה אותה
בוכה מרות בחדר השכור בו גרה אז. עוצמתה של חברוּת מתגלה ברגעי
משבר ושינה התגלתה כחברה אמיתית. חיבקה וליטפה, ניגבה דמעות
והסבירה ש"יש עוד בחורים", הגישה כוס תה בלימון עם הרבה סוכר
וברנדי לחיזוק הנשמה, טרחה על הכנת מרק חם ואפילו הצליחה
להוציא פעם אחת את דנית לבית קפה מפונפן במרכז הכרמל. אבל
הדכדוך לא עזב את דנית. עננת האהבה הנכזבת התעקשה לרבוץ מעליה.
שינה הבינה שחובה למצוא מקור עניין חדש שירתק את דנית. לאחר
מחשבה הציעה לדנית להצטרף אליה לחוג שמקיימת הפרופסור שאמי
בביתה. "היא ראש החוג לכימיה, דמות מרתקת" הבטיחה שינה, וצדקה.
גם כעת, בשעות הבוקר החמות המהוות קדימון ללהט הצהריים, רועד
גווה של דנית מהתרגשות כשהיא נזכרת בדמותה של פרופסור שאמי.
"עזבו פרופסור, כאן בבית אני מלכה" אמרה שוב ושוב והיא אכן
הייתה מלכה לא רק בשמה אלא בכל הליכותיה. שילוב של עידון בריטי
והדר המזרח. ידענית בתחומים רבים שנהנתה מחברת מעריציה הצעירים
בבית המידות שלה בחיפה תחתית.
ראשית התלהבה דנית מהבית. האדריכלות ערבית, הגינה הפורחת
שבחזית, התקרה הגבוהה שאצרה קרירות נעימה בין הקירות העבים.
אחר התלהבה דנית מדמותה קורנת ההוד של הפרופסורית. ולבסוף
התלהבה דנית מהדברים עליהם היא דיברה ושכמותם לא שמעה בשום
מקום אחר: השלכות זיהום האוויר במפרץ, הסכנה שים סוף מציב לדגה
בים התיכון, מיצוי יכולת כדור הארץ לספק מזון לכל יושביו.
שיחות אלה ואישיותה הממגנטת של הפרופסורית ("בבקשה, קראי לי
מלכה" חזרה וביקשה) הקסימו את דנית. כאב הלב הומר בעונג של
קניית דעת בלתי מחייבת. באחת הפעמים, כשדיברה מלכה על תועלתו
הרפואית של צמח הקנאביס, גילתה לה שינה בלחש כי במרתף הבית
מחזיקה הפרופסורית מלאי מעלי הצמח לצרכי מחקר אבל היא מעלימה
עין מהשימוש שנעשה בו ע"י משתתפי החוג. דנית זוכרת איך שתיהן,
מורדות טיפשות, צחקקו במורד המדרגות ואיך צחקו עוד יותר תחת
השפעת החומר. מבעד למסך הזמן והעשן, דנית זוכרת איך באחת
הפעמים מלכה הזמינה את כולם לעלות לאחד החדרים והצטרפה למעגל
המעשנים. עד שבא הבלש.
למעשה, דנית לא בטוחה שהאיש היה בלש אבל מלכה הייתה משוכנעת
בכך מן הרגע הראשון. הספיק לה מבט אחד דרך מסך האינטרקום בזר
העומד ליד שער ביתה כדי לומר, זהירות בלש לפניך. דנית זוכרת
איך הורתה מלכה בבהלה לכולם לרדת מיד למרתף, איך התעשתה מהר
וביקשה מדנית ומאישה נוספת להישאר למעלה, איך הנחתה את דנית
לגייס את החוש התיאטרלי שלא ידעה שיש לה, כדי להפוך לסוכנת בית
ערביה ואת האישה הנוספת הפכה ברגע למטפלת בעלת מבטא רוסי בולט.
דנית זוכרת איך היא עצמה כמעט והשתינה מפחד כשהכניסה את הבלש
פנימה והפקידה אותו בידי הרוסייה המתחזה. איך באותו זמן עזרה
למלכה לאוורר את שאר חדרי הבית ולפתוח את כיסא הגלגלים ששימש
את בעלה טרם מותו. דנית זוכרת עד כמה התפלאה מהאומץ שהפגינה
מלכה כשהניחה את עלי הקנאביס לצידה בכיסא הגלגלים, כיסתה את
רגליה בשמיכת צמר סקוטית ויצאה לפגוש בבלש. מתוך שהאזינה
לשיחתם מהחדר הסמוך, גם בה עלה הספק האומנם הזר הוא באמת חוקר
אקדמי המתחקה אחר קורות עשירי הכרמל הערבים בתקופת המנדט. אלא
שגם נושא זה הפך משני נוכח ההבנה שנתגבשה במוחה של דנית לשמע
הדברים שאמרה מלכה לזר. היא, מלכה היהודייה, הייתה אשתו של אחד
מעשירי הכרמל הערבים. דנית זוכרת עד היום איך הפסיקה לצותת
לשיחתם והחלה משערת את כמות הקשיים שהיו מנת חלקה של מלכה.
לעזוב חברה אחת, להתקבל בחברה אחרת, ואז מתוך אותה חברה
מסורתית לפתח קריירה אקדמית. מסלול בלתי רגיל של אישה בלתי
רגילה. דנית חייכה כשהציבה מול ערימת קשיים זו את כאב הלב
הזמני שידעה בעבר. "ועל זה התקשיתי להתגבר?" התפלאה על עצמה.
מבלי שידעה זאת, מלכה היא שריפאה את נפשה של דנית.
מלכה לא דיברה יותר על בעלה אחרי ביקורו של הזר. איש מחוג
הצעירים גם לא העז לשאול אותה. דנית זוכרת איך מיד לאחר שהבלש
עזב את הבית, עלו הצעירים מן המרתף ופרצו בצחוק מתגלגל. אלא
שמלכה נותרה רצינית. דנית התרשמה שהביקור פתח אצלה צלקות
שהגלידו, אולי געגוע לבעלה המת, חשבה. היא זוכרת איך מלכה אחזה
בראשה, התנצלה וביקשה מהצעירים לעזוב כי ברצונה להישאר לבד.
דנית ושינה יצאו מבית האבן הערבי שלובות זרוע אלא שמכאן ואילך
נפרדו דרכיהן.
אחרי ביקור הבלש, נעלם הקנאביס מהבית. דנית השתתפה בכמה פגישות
נוספות של החוג עד שעומס הלימודים הכריחה לנוטשו. שינה לעומתה
בחרה במסלול אחר. קטלני. אגב רקיחת חומרים במעבדת הכימיה, היא
נמשכה לעולם ההזיות עד שלא נותרה בה היכולת לשוב ולעלות
ממצולות הסם לאוויר הפתוח. דנית ניסתה לעזור ואפילו גייסה את
מלכה כמסייעת. שינה אושפזה, שוחררה ושוב אושפזה, אך הכול היה
לשווא. ביום סגרירי אחד בתחילת השנה השלישית ללימודי האדריכלות
שלה, עמדה דנית דומעת מול קברה הטרי של שינה. בגרון חנוק
התנצלה בפני הוריה הזקנים על שלא הצליחה לעזור לביתם. השלושה
התחבקו בבכי. לדנית הזכיר החיבוק בין שלושתם את שלושת הרובים
שביניהם מונח כובע פלדה בוער בטקסי זיכרון צבאיים. מבחינת
דנית, רגשות צער ואין אונים, שימשו כחומר בעירה שדלק בה שנים
אחר כך ואולי טרם כבה.
גם עכשיו, כשהיא לבושה בחלוק, עם כוס קפה ועיתון של בוקר, דנית
דומעת כאילו יצאה זה עתה משער בית הקברות. בשתי ידיים היא
מנגבת את הדמעות מעיניה. אין זמן להתבטל. היא ניגשת לחדר השינה
ומחליפה את החלוק בחליפת מכנסיים מחויטת המתאימה לאדריכלית
מצליחה כמוה. איפור קל, לגימה אחרונה מכוס הקפה, איפה מפתחות
האוטו? או, הנה הם. רגע לפני שנעלה את דלת הבית, דנית סבה
לאחור, נוטלת את חלק העיתון ובו מודעת האבל. את ישיבות אחר
הצהריים תדחה למועד אחר כדי להגיע בזמן ללוויה בחיפה. |
